י"ח טבת, תשע"ה – 9 ינואר, 2015
פעם, כשהיה רק ערוץ אחד, היו כמה סדרות מצוירות שאין כמעט ילד בישראל שלא צפה בהן. אחת מהן גוללה אפוס מהולל על מסעו של ילד בשם מרקו בחיפושיו אחרי אמו, הלא היא הסדרה "הלב". סדרה אחרת, קצת יותר מאוחרת, נקראה "החיים", דרכה למדו הילדים, בצבעים ובסיפורים ציוריים איך בנוי ופועל גוף האדם.
נזכרתי בסדרות הללו כשקראתי אתמול כתבה בעיתון The Marker המתארת את המאבק, הניטש בין אגף התקציבים לחשבות הכללית. הרי לכתבה הזו חיכינו מתמיד. לראות כיצד שתי הזרועות הללו, שלשתיהן נדמה שישנה רק מטרה אחת- צמצום ההוצאה הציבורית, מוצאות סיבה להאבק אחת בשניה. חשבתי, אולי זו הזדמנות, בחסות המאבק, לפעול להגדלתה של ההוצאה הציבורית בלי שישימו לב. אבל, כרגיל, מסתבר שכשהפילים רבים, הדשא הוא זה שסובל.
לא הופתעתי לגלות גם, שכהרגלו של העיתון האמור ושל הכתבת מירב ארלוזורוב, הכותרת לא ממש קשורה לתוכן. בסופו של דבר, עיקר הכתבה עוסקת בבעיות שיש בהתנהלות אגף התקציבים, כחלק ממסע הצלב הרגעי, המקודם על גבה של החקירה נגד ח"כ קירשנבאום ואחרים. בכל זאת, תפס את עיני ציטוט אחד של איש אגף התקציבים לשעבר, דר' פרנקנבורג, שמאמרו הוא הבסיס לכתבה, האומר על אגף התקציבים: "הנטייה הקבועה של האגף היא לתקצב בחסר, ובלית ברירה להוסיף תקציבים למשרדים המורעבים במשך השנה – רק כדי להתעלם מהתוספות האלה ולחזור ולבנות את תקציב השנה הבאה על סמך התקציב החסר של השנה הקודמת". מה שנקרא- לא יכלתי לכתוב זאת יותר טוב, וזאת עוד מעובד בכיר לשעבר באגף התקציבים.
מה לא נכתב על ה"עריצות" של אגף התקציבים. אך למי שבקיא בהתנהלות משרדי הממשלה ידוּע היטב, שהזרוע השניה – החשבות הכללית – פועלת במרץ לא פחוּת ובלהט גדול אף יותר למניעת הוצאות ממשרדי הממשלה. בכל זאת, כל הקצף יוצא על אנשי אגף התקציבים. מהו הפער בין האגפים, הגורם לכולם וגם לגב' ארלוזורוב, לתקוף (כתבתה השלישית בנושא לעת הזו למיטב הכרתי) דווקא את אגף התקציבים, ובזאת גם לחזק את אגף החשבות הכללית? אנסה לתאר זאת באופן בו עזרה סדרת הטלוויזיה המצוירת "החיים" להסביר לי את סודות גוף האדם.
נצא לסיור במערכת הדם שלנו. עורקים, נימים, ורידים, שסתומים ובמרכזה הלב. הלב הוא הווסת המרכזי של זרימת הדם לאיברי הגוף. במשק הכלכלה של מדינת ישראל יש רק גורם אחד שניתן לדמותו ללב האדם, הלא הוא אנחנו כולנו – הציבור. אנחנו מניעים את המשאבים, קונים, עובדים, מייצרים, מוכרים ועוד. בלעדינו לא תתקיים מדינת ישראל, וודאי לא כלכלתה. אנו גם הלב של תקציב המדינה – כלל ההכנסות בו נובעות מפעולותינו המשותפות, בין באמצעות מיסוי על עסקאות שאנו מבצעים (גם שכר עבודה הוא בסופו של יום עסקה בין אחד לאחר) ובין אם בכח עבודה, במשאבים ובמוצרים שאנו מכניסים לזרם הדם של משק העבודה, ובתוכו המשק הציבורי – המגזר הציבורי, המהווה בין שליש למחצית מכלכלת ישראל, תלוי מי סופר ואם הוא סופר משרות, שקלים חדשים, אחוז מהתל"ג או כל יחס אחר.
אז אם אנחנו הלב, מה תפקידם של אגף התקציבים ושל אגף החשבות הכללית? ניתן לומר בפשטות כי אגף התקציבים אחראי על אספקת הדם לאיברי הגוף ואגף החשבות הכללית אחראי על מתן משוב למח האדם שאכן הדם שהוקצה לאיבר זה או אחר, באמת הגיע ליעדו ונוצל באופן ראוי ומלא. אבל זו לא חוכמה, הרעיון במטאפורה הוא לתת תיאור מלא לכל חלק במערכת באמצעותה.
לכן נתאר את אגף התקציבים כמערכת הוויסות המקומי של הדם – הלב הפועם (אנחנו) מזרים את הדם, ומערכת ויסות מקומי מחליטה לאיזה חלק בגוף להזרים יותר דם. כיצד עושה זאת גוף האדם שלנו – מקום הזקוק ליותר דם הוא מקום בו השרירים פועלים. כך למשל, כאשר אנו רצים, יותר דם מוזרם לשרירי הרגלים שלנו וודאי גם לריאות. כאשר אנו מעכלים, דם רב מוזרם לשרירי הקיבה (לכן הגוף רוצה לעכל כשהוא במנוחה. זה גם יותר כיף לשקוע בספה ולעכל, לא?). בפועל, תנועת השרירים מזיזה את הדם בורידים וכן מייצרת חום, הגורם להתרחבות העורקים. כך, יחד עם השפעת גורמים נוספים, גדל היקף הדם הזורם לאזור הפעיל והנדרש בחמצן, המגיע אליו דרך הדם.
כך גם אגף התקציבים – כשיש בעיות במערכת החינוך, אמור אגף התקציבים להקצות יותר תקציבים למערכת החינוך; כשיש מלחמה, אמור האגף להקצות עוד כסף לצבא. די פשוט. רק שברור שאם רוצה האגף להזרים עוד דם למערכת אחת, הרי שמערכת אחרת צריכה לקבל פחות. זה כבר פחות פשוט. על ההחלטות הללו אמון אגף התקציבים באוצר. זה תפקידו. לכן גם יש בהחלט סיבות לבקר את פעולתו אם הוא מחליט להקצות תקציבים למשל להחזר חוב, פנימי ובעיקר חיצוני, שלא לצורך, במקום להוצאה אזרחית, שיש להעריך שהיא נדרשת במצב בו מהלכים בינינו 2.1 מליון עניים. יש על מה לבקר את אגף התקציבים, אבל דבר אחד ברור, הוא עושה את תפקידו, גם אם יש לנו ביקורת על כך.
אבל מהי המערכת אותה נְדַמֶּה לעצמנו, על מנת להסביר את פעולת החשבות הכללית. ראשית נחשוב- מה תפקידו של אגף החשבות הכללית? ניתן ללמוד על התפקיד מהוראות תקנון כספים ומשק, הידוע בשמו המקוצר התכ"ם. מדובר באלפי הוראות קבועות וזמניות, שמטרתן לבחון את ביצוע תקציב המדינה. במילים אחרות, תפקיד האגף לחשבות כללית הוא לוודא שמה שאגף התקציבים הקצה למען זה או אחר, מגיע ליעדו. איך עושה זאת אגף החשכ"ל? הוא סופר את השקלים העוברים לפעילות ומאשר שהם אכן עברו לפעילות האמורה. האמת שחיפשתי וחיפשתי בקרב המטאפורה שלי, ואני מאמין שמומחי הרפואה יראו לי שגם זה קיים, אבל אני לא מצאתי בידע הפרטי שלי וגם ברחבי הרשת מנגנון דומה בגוף האדם ובמערכת הדם. הלכה למעשה מדובר ברכיב אלמוני האמור להתמקם אי שם בין העורק לנים ולבדוק שבאמת העורק הזרים את מנת הדם הנדרשת דרך הנים לשריר, כדי לקיים את פעולת השריר בהתאם לדרישת הגוף והמֹח.
יותר מכך, ככל שחשבתי על כך, לא הבנתי איך – בהנתן שזהו תפקידו של האגף לחשבות כללית – איך הוא מצליח לצמצם את ההוצאה הציבורית? הרי אין לו כל סמכות לכך. הוא רק בוחן ומבקר, הוא לא אמור לשנות את זרם הדם ולא אמור להשפיע עליו. ובכל זאת, האגף לחשבות כללית, יגיד כמעט כל אדם שפעל במשרד ממשלתי, מקשה ידו בכל הוצאה תקציבית והוראותיו, המתוכללות בספר התכ"ם, הופכות כל הוצאה ל"יציאת מצרים".
במשרדי הממשלה מכנים זאת בשם הפשוט "בירוקרטיה". העובדה שהבירוקרטיה הזו גורמת לצמצום ההוצאה הציבורית, למרות שזה ממש לא חלק מתפקידיו של האגף לחשבות כללית, גרמה לי למצוא את התופעה במערכת הדם, אותה חיפשתי כדי להשלים את המטאפורה. קוראים לזה הצרת עורקים. החומר הגורם לתופעת "הסתיידות העורקים" לא עושה זאת כי זהו תפקידו. הוא גם לא יודע לפעול בדרך של הרחבת עורקים. כל יכולתו היא לסתום את העורקים עוד ועוד. הנה מצאתי את הדוגמה שתשלים את המטאפורה, אבל משום מה במקום שישמח הלב על שלמות הדוגמה, דווקא תחושת חמיצות מתגנבת ללב. מעניין למה. כעת לפחות ניתן כנראה להסביר, למי שמעונין לדעת, למה העיתון והכתבת בחרו בצד אותו בחרו.
בשיר הפתיחה לסדרה המצוירת והאהובה "הלב" שזור המשפט "ליבו של מרקו קורא לו". לו אנו, הציבור, זה הלב, ומרקו היא מדינת ישראל, הרי שמרוב עורקים סתומים, נדמה שמרקו כבר לא שומע יותר את ליבו. כדי לשנות זאת יש (מעבר לתזונה נכונה) להחזיר את תפקידו של אגף החשבות הכללית למימדיו ויעדיו, שהם בחינת איכות ורמת ההקצאה התקציבית, ולמנוע מהאגף להטיל מגבלות על עצם "זרימת הדם" במשק שלנו.
מִכְתָּם 