ט"ז חשון, תשע"ז – 17 נובמבר, 2016
כולם מדברים על הבחירות בארצות הברית. יש הטוענים כי היו יותר הסברים מבוחרים. אז גם אני רוצה להצטרף למקהלה ולכתוב את תריסר המילים שלי בנושא. בתוכניות "60 דקות" ראיתי כתבה על מועמד לנשיאות ארצות הברית בשם ג'ונסון. והנה הסתיימו 12 המילים שלי. יותר לא מילה על הבחירות.
לעומת זאת הנה עוד כמה מילים על המועמד הזה, הפחות מוכר לנו, ששמו גארי ארל ג'ונסון. רוב האמריקאים גם אינם מכירים אותו, ככל הנראה. מי שכן, מכירו כמועמד לנשיאות שלא יודע איפה העיר חאלב. הוא אפילו לא הכיר את שמה. אבל ג'ארי הוא איש עסקים אמריקאי וחבר המפלגה הליברטאנית וככזה הוא הסביר באריכות למה הדבר המרכזי שהוא יוביל זה "שקיפות". Transparency בלשון הבוחר האמריקאי. נכון, יש לנו משהו כזה בכל תוכנה גרפית וגם סתם בתוכנות מעבד תמלילים. ה"שקיפות" של התוכנות היא פשוטה- 'כמה רואים דרך דבר מה את המסתתר מאחוריו'. ה"Transparency" של גארי היא משהו אחר לגמרי.
אל תטעו. גם במחוזותינו הדלוחים ודלי הבחירות והמועמדים, יש הרואים בשקיפות יסוֹד מוּסד בעולמנו הדמוקרטי. יש אפילו ועדה מיוחדת לכך בכנסת ישראל. "מיוחדת" זה נשמע רציני אבל בעצם זה מבהיר שהיא ועדת אד-הוק ולא ועדה קבועה. אד-הוק, עד מתי? עד שכל המידע בישראל יהיה חשוף לכל אדם באשר הוא שם. כך נראה.
מסתם לחצן בתוכנה גרפית, הפכה השקיפות לערך ולשדה שיח פוליטי, וכדאי לשאול את עצמנו איך ולמה זה קרה? ברוב המקרים כדי לענות על שאלה לא פשוטה צריך לחקור את הנסתר והצפון, אבל בענייננו שלנו ובשאלתנו בדבר נסיבות הפיכת השקיפות לערך, כדאי דווקא לבחון, לדעתי, את הגלוי והצפוי. כך עשיתי, ולא תאמינו מה גיליתי.
החומר ממנו עשויות כתבות בדה-מרקר
ובכן, בשורה לי אליכם, ילידי שנות ה-70, אחי ורעי. הידעתם? משרד האוצר דורש מחברת הראל פנסיה לדווח על פרטי החברה המנהלת את אפיק ההשקעה הפנסיוני במסלול פנסיה מקיפה "ילידי שנות ה70" (ואתם לא פיללתם שיהיה אפיק פנסיוני על שמכם, קטני אמונה שכמותכם) ואת אישור מס ההכנסה שלה. רוצים לדעת את המספרים, רק גלשו לכם באתר החברה ותמצאו את המספרים. אני אקצר לכם, אלו המספרים: 512267592 ו214. מרטיט נכון?
אבל זה עוד כלום. צפויה לכם, הקוראים, הפתעה דרמטית. דירוג עושי השוק ברבעון השלישי של שנת 2016 באפיק השקלי מצביע על כך שבמקום הראשון עומד בנק לאומי, לאחריו ברקליס ולאחריו במקום השלישי דיסקונט – אני משום מה זוכר פרסומת לבנק ברקליס-דיסקונט, אבל הם כנראה העדיפו לתפוס שני מקומות בתריסר המקומות הראשונים, המפורטים בדירוג של משרד האוצר, והתפצלו.
הופתעתם עד כה, אז אתם חייבים לשמוע את זה. מסתבר שבתקנת התמיכה במשרד הביטחון, שכותרתה "עידוד גיוס במגזרים מיוחדים", יש רק שתי עמותות נתמכות: נצ"ח יהודה ואורט ישראל, ואורט, מסתבר, קיבלו 80 אלף שקל, אך לא הצליחו לנצל אותם. איך לא ידעתם את כל זה? שערוריה, לא?
אז זהו, שלא. כל המידע הזה זמין באתרי הממשלה, החברות, הגופים, התאגידים והכל שקוף. כל כך שקוף שאף אחד לא יוכל אפילו לתבוע אותי על לשון הרע, ואין ספק שגם אין להם סיבה לנסות, כי מדובר במידע מיותר לחלוטין למרבית בני האנוש על כדור הארץ. עד כדי כך מיותר שלא ברור האם המאבק הבלתי מתפשר על ערך השקיפות הביאנו עד הלום, או שזו סתם הדרך בה התגלגלו הדברים, מעת שהמידע שהיה בטבלאות ודפים עבר לאיטו למחשב ומשם הדרך אל רשת האינטרנט, שכבר הפך לנחלת הכלל ובכל בית קפה אפשר לשבת ולגלוש במחשבך הפרטי, קצרה ביותר.
צייר לי כבשה עם צמר בצבעים שמתארים את התפלגות סוגי ההכנסות של בעלי דירה שלישית ומעלה
לא משנה באיזו דרך אבל ברור שפרק חדש החל בתולדות המידע. אם את הפרק הקודם ניתן להכתיר בשם "מידע זה כֹח", אז את הפרק הזה ניתן לכנות "הסוד הוא בסינון". אפשר לדעת הכל, אין צפנים ואין סיסמאות, הכל פתוח וכבר מאוחר. הבעיה היא שהכל זה כל-כך-הרבה, ולמי יש כח לדעת כל-כך-הרבה?
כפי שכותבת פרופ' יולי תמיר בספרה המומלץ מאד "מי מפחד משוויון": "חופש המידע הוא אכן מרכיב חיוני באוטונומיה של הפרט. אלא שלמרות הניסוח הפואטי ש'כל אדם זכאי לכתוב בעצמו את פרקי סיפור חייו', יכולת זו היא פרי מכלול של תנאים שמידע הוא רק אחד מהם. לו העניקה המדינה לכל אזרחיה את הכלים הכלכליים החיוניים לכתוב את סיפור חייהם כרצונם… אלא שלרוב אזרחי ישראל אין יכולות כאלה. קיום המידע לכשעצמו אינו מאפשר להם לעשות שינוי… הדרישה לשקיפות מבוססת על הנחה בדבר היחס הישיר בין מידע לחירות… אם אדע מה הם יתרונותיו וחסרונותיו של כל בית ספר… אוכל לבחור את זה שמתאים… לצרכים של ילדי… תיאור זה נשען על נסיון החיים של בני המעמדות המבוססים… יתר על כן, מידע הופך בידי אלה שיש להם כלים 'לכתוב את פרקי סיפור חייהם' לגורם המגביל את האוטונומיה של כל היתר… אפשר לסכם ולומר כך: תהליכי מדידה והערכה שקופים אינם משפרים בהכרח את יכולתנו לפקח על פעולות ציבוריות. למעשה הם עלולים להכשיל עשייה ציבורית תוך שהם משפרים את האוטונומיה של אלה שיש להם משאבים אישיים וכלכליים לעשות שימוש במידע המשרת את צורכיהם."
מסתבר שבעוד שהשקיפות היא הכלי, היא "הערך", שהביאנו למצב בו כל אחד יכול לדעת, אין בה שום אזכור לחשיבותם של כלים חיוניים על מנת לבחון, לעבד ולפרש את שלל המידע. בשביל לפרש את הר הידע כיום צריך מחשבים, כוחות עיבוד, נתונים, כלי הצגה גרפיים, אמצעים חזותיים שירשימו, יתפסו את העין, ובעיקר- יעפילו על מידע שמישהו אחר סינן, עיבד והציג.
אז למה זה לא ערך עליון? למה לא ניטש על כך המאבק? למה לא הוקמה ולו ועדת משנה לעניני כלי הפרשנות והעיבוד? למה לא קם אף מועמד לנשיאות שאמר שאלו העקרונות שאותם יוביל- יצירת כלים איכותיים לציבור המנסה להתמודד, לסנן, לפרש, לבאר ולעבד את מבול המידע הניתך עליו? והרי הכל כל-כך שקוף עד לאופק, ואם זה המצב אז למה ממשיך המאבק למען השקיפות? אולי, כי בעולמנו המעודכן השליט הוא הפרשן.
כשהמידע בא, כמו גשם נופל
צריך בימינו להוסיף ל"רכיבי ההנהגה" הנדרשים אותם קבע ברל כצנלסון – "התבונה לראות, האומץ לרצות והכוח לבצע" – גם את 'הכלים לפרש'. והפרשן, כוחו נובע מעודף שקיפות. כל הסתרה כמותה כפגיעה במקור סמכותו של השליט החדש, הפרשן המלוטש. כשאני אומר פרשן, אל תדמו בעיניכם את היושב, מאוֹפר, בתוכנית הטלוויזיה ומסביר דבר מה. צרפו אליו את כל החוקרים, הבודקים, המפשפשים, פורצי הרשתות, המעצבים, הצלמים, המגישים ותשאלו את עצמכם פשוט: מי לעזאזל משלם להם את המשכורת ומה יוצא לו מזה? שהרי הוא-הוא הפרשן האמיתי.
יצחק צוקרמן מסביר בספרו שבע השנים ההן כיצד ראשוני המבינים את עובדת ההשמדה וסכנת הכחד של העם היהודי היו בני הנוער, שמוחם הצעיר והגמיש היה פתוח לקלוט את הזוועה במלוא עוצמתה, בלי לטשטשה בהגיון, נסיון ותובנות קודמות: "פרק חדש התחיל בחיינו… מסימניו הראשיים- הרגשת הסוף. את הסיפור על ווילנה כבר שמעו חברי… העברנו את הידיעה לאקטיבה התנועתית, לעסקנים שבוורשה. התגובות היו שונות. הנוער קלט לא רק את האינפורמציה, אלא גם את הפרשנות. והפרשנות היתה: זו התחלה של הסוף. גזר-דין טוטלי של מוות על היהודים… לא נתקבלה על דעתנו הפרשנות… שכל זה בא עלינו בגלל הקומוניזם… זו היתה הפרשנות של הוותיקים… כאן מדובר גם על מעשים מחושבים ומאורגנים… פעולות שנעשו בחינת סוף מעשה במחשבה תחילה… וזה היה עוד לפני הבשורות מחלמנו."
הנוער של ימינו מקבל טונות של אינפורמציות וגם הררי פרשנויות. הוא כבר לא קולט שום דבר. אם הוא מצליח לקלוט משהו זה אומר שמאות מומחים ואנשי מקצוע הצליחו לזקק מידע כלשהו, שיחדור את הר הנתונים והמילים ויכנס לראשו. מי מפעיל את מאות המומחים ואנשי המקצוע? בפרפראזה לדברי אנטק, נסו לדמיין מצב (היפותטי) בו לנאצים היו יותר משאבים ויותר אנשים משהיו להנהגה היהודית של הנוער בגטאות. במצב כזה יתכן שהסמינרים שקיימו בשנת 1940 בגימנסיה דרור בגטו ורשה, לא היו מספיקים כדי לקלוט את האינפורמציה ואת הפרשנות, ומשם לכאן מי ישורנו.
חשוב לי לומר למען הסר ספק: הדרישה לשקיפות נכונה וראויה! אבל בעולמנו – בו, בכל יום כותבים אנשים ברשת הפייסבוק מידע ששמירתו בדיסק דורשת 300 פטה-בייט (10 עם 15 אפסים אחריו), וזה רק בפייסבוק; בו, כל המידע שיווצר השנה מוערך ב1.8 מליון פטה-בייט, שהם בערך 60 מיליארד מכשירי אייפון מלאים עד אפס מקום בתמונות, מילים, מסמכים ומידעים – בעולם שכזה, לצוד מסתירי המידע ולהוקיעם על עמוד הקלון בשל בגידתם בערך השקיפות העליון והקדוש, זה בערך כמו לתפוס ולגרש עובדים זרים ללא רשיון, באתר בנייה של גורד שחקים, הנבנה מחומרים שאינם עומדים בתקן וסביר שיקרוס ויקבור תחתיו מאות ואף אלפים.
מרוב קידוחים לא נותרה אדמה לרגלינו
מי שמסתיר מידע באמת לא בסדר, ואני ממש מתנגד לכל הסתרת מידע מאיתנו, הציבור. אבל בואו נודה על האמת, בעצם הוא עושה לכולנו טובה. פחות חומר ומידע לסנן, לבדוק, לנטר ולעבד.
אבל המוני-פרטים הם דבר מוכר וידוע בעולם המחקר. רק שבעבר השאלה היתה כיצד מתמודדים עם זה ואיך חוקרים? האם מתמקדים בנושא אחד ומעמיקים בו או בוחנים במבט כולל את פני הדברים, כפי שהיטיב לכתוב על כך תור היירדאל, בספרו "קון-טיקי": "יש בעיה אחרת… הגישה שלך לבעיה. יש התמחויות רבות. הם [האקדמאים] לא מאמינים בשיטה החותכת בין שדות ההתמחות. הם לא יקבלו זאת, אם תחבר בין בוטניקה לארכיאולוגיה. אתה נדרש לצמצם את המבט שלך כך שיספיק בדיוק לצורך חפירת הבור שלך, בתחום שלך, לעומק. כך שתשים לב לכל הפרטים בבור שאתה חופר. המחקר המודרני דורש שכל ענף מחקר יחפור לעצמו את בורו שלו. זה פשוט לא נהוג, שמישהו יבוא פתאום ויתחיל לחקור את כל מה שהם מוציאים מהבורות שלהם, מהתחומים שלהם, ויחבר את מסקנותיו הרב-תחומיות."
כיום, בעולם ה"big-data", לו נתאר את היירדאל מעמיד למבחן את תיאורו החד על הדיסיפלינות האקדמאיות – בורות בהם כל אחד חופר וקודח את משנתו, עד לעומק בו לא יוכל לשוחח עם חבריו, אפילו לא בצעקות – אני מניח שהוא יגלה לחרדתו, שאת הצעקות הלא נשמעות החליפה הרשת. היום, כל אחד יכול, מכל בור בו ימצא לקרוא כל מילה שחברו כתב, גם אם הוא במכתש אלפי מילין בַּעֲבִי האדמה. הוא יבין שכולם חופרים וחופרים ורחמיו יכמרו על מי שרק יעיז לנסות ולחבר תובנות כלשהן מהַר העפר, העולה מן הבורות. קודחים, כולם קודחים, ונדמה שלא נותרה אדמה כבושה, עליה נוכל גם אנו להנות קצת, כמו שכתב עמיחי, מ"המקום שבו אנו צודקים".
אינני מסכים עם דעתך אבל אני מוכן לההרג בשביל הטלפון של מי שעזר לך להציג אותה באופן כל כך משכנע
במושבנו התחוח מחפרפרות לרוב, במקום לתלות "מסתירנים" בכיכר העיר, רצוי שנתחיל לבדוק דווקא את מי שמפרסם הרבה מאד מידע נגיש, ציבורי ומעובד, עם גרפים וסרטונים. כדוגמא אתן רק את הפרסום החדש של ה"תאגיד" בשמו המקוצר והמוזר. כולם משחקים במשחק ההשוואות שפורסם ברשתות בו צריך לנחש מה מקבל יותר ממה, בתקציב המדינה. כביכול כך תדעו "על מה הממשלה מוציאה את תקציב המדינה". אלא שמתחת לתמונות היפות, לאתר האינטראקטיבי ולפרסום המקודם ברשתות החברתיות, מסתתרת טעות או חלילה הטעייה. למשל, בהשוואה שנעשית בין תקציב של סעיף לתקציב תקנה[1]. בפועל יש בכך כדי להטעות ודווקא לצמצם את הבנתם של המֶשחקים במבנה תקציב המדינה, בסיוע משחק מושך ותחרותי. אינני יודע איזו אשמה מועדפת על יוצרי המשחק: חוסר הבנה בתקציב המדינה או תצוגת מידע מסולפת, אבל אחת מהן, ככל הנראה, נכונה לצערי.
לכן, בין אם מדובר בבעל הון שמחזיק כלי תקשורת או סתם צבר אנשים שיש להם מספיק פריבילגיות וזמן פחות מוגבל. בין אם מדובר בתאגיד או ברשות, בהקמה או בפירוק. אם מישהו מצליח לעשות את זה טוב, ניתן להניח שהוא מסתיר או מסלף הרבה יותר ממה שהוא חושף. אחרת אין סיכוי שהיינו חושבים שאנחנו מבינים.
ואם רחמנא לצלן, בינות לשיטין, מסתננת לתצוגות הגרפיות המרגשות אג'נדה מסוימת – ואני תקווה שאכן כן. שיש דעות ובעליהן מביעים אותן – אז בואו לפחות נפסיק לקרוא לזה "קוד פתוח", "חופש המידע", "עקרונות השקיפות" וכל מיני סיסמאות כאלה. בואו נמנע מלהעניק לכל זה מעמד של מדע אוביקטיבי (אם בכלל היה פעם דבר כזה). זו עמדה של מישהו או מישהי. חשוב לדעת, טוב להכיר, חובה להטיל ספק וחשוב לזכור שיש גם עמדות נוספות. אולי, לעמדות האחרות יש פשוט פחות משאבים כדי להסביר את עצמן מתוך בליל הידע ההולך ומתרחב בכל רגע.
זה טוב שיש לאנשים דעות. חופש הבעת הדעה הוא חשוב וראוי. יש להרחיבו ולעודדו. אך לקרוא לדעות של מאן-דהוא ,אפילו יהיה זה עיתונאי או פרופסור מן המניין, מידע או מדע, זה כבר סתם לשקר. אז אלא אם רוצים לעשות גם את השקר שקוף, צריך למתוח את הקו העדין בין השקיפות והמידע, לבין נצחון הדעה של מי שיש לו משאבים רבים יותר כדי להתעסק עם כל הידע השקוף הזה. זאת בהנחה שעודף משאבים לאו דווקא מעיד על דעה יותר צודקת, נכונה או טובה, ובהנחה שעוד ועוד שקיפות, עוד ועוד מידעים, רק תועיל לבעל המשאבים ולא דווקא לריבוי הדעות.
הבנתם? שקוף שהבנתם. בכל זאת, זה פורסם בבלוג. הכל שקוף.
[1] סעיף תקציבי בתקציב המדינה כולל 3 צמדי ספרות והוא נחלק למספר תקנות תקציביות שמסומנות על ידי 4 צמדי ספרות, 3 הראשונים של הסעיף התקציב ועוד צמד ספרות המייחד את התקנה בתוך הסעיף התקציבי. כך למשל במשרד הרווחה בתחום "נוער וצעירים ושירותי תקון", סעיף תקציבי 23-11-34 הוא "השירות לשיקום הנוער", ובתוכו תקנה 23-11-34-42 עוסקת ב"תוכנית לטיפול באלימות". במשרד הבריאות סעיף תקציבי 24-02-20 "חטיבת הבריאות" מכיל תקנה שמספרה 24-02-20-71 ל"הפעלת חוק נפגעי הגזזת". לכן ברור שאין כל תוחלת להשוואה בין סעיף תקציבי לתקנה תקציבית. ניתן לדמות השוואה שכזו למרצה מרתק בקורס מכונאים, המסביר בצורה משכנעת ביותר על רכבים שונים באמצעות השוואה בין נפח המנוע שלהם לבין זווית הקיפול של מראת הצד.
מִכְתָּם 