חג הגז

‏י"ח ניסן, תשע"ו – ‏26 אפריל, 2016

בזמן שהשקענו בטקסי ההודיה לבג"צ על ביטול פסקת היציבות במתווה הגז, ההמתנה, כך מסתבר, מאפשרת לבעלי ההון בחברות הגז להמשיך לקחת את הרווחים, בלי לתת לציבור לא מס ולא חלק ברווחים – כי הרי גם אנחנו, זאת לדעת, ברוני גז קטנים, אבל לקטנים לא נותנים כסף, רק הגדולים מרוויחים. למה? כי שינו את חוק השותפויות. איפה היו המחוקקים הנאבקים בזמן שיועצי חברות הגז שינו את החוק? ככל הנראה התשובה לכך היא: איפה שיש טקסים, שם תמצא אותם. בוועדות הרלוונטיות, קצת פחות.

"גז צאנך תתן לו מי שאין מחוסר אלא גזיזה ונתינה" חולין, קל"ה

סבי היה רועה צאן. לא כתבתי זאת כדי לתת ריח נוסטלגי לדברי. זו פשוט האמת. שני הסבים שלי רעו את אותו העדר וטיפלו בכבשים באותו הדיר. אחד עשה זאת משך שנים רבות, השני המשיך (שלא לומר קוּדם) לשלב אחר בתהליך היצור, ועבר לקצביה.

סבא צביקה, שהיה כמעט כל חייו רועה צאן, בא פעם לגוז את הגז ב"חג הגֶז". זהו חג הנערך לקראת שבועות ובו גוזזים לכבשים את הצמר. הטענה היא שהן רגילות לקור ובישראל חם. לדעתי, לפחות בימי קדם, גזזו את הצמר כדי שגם לבני האדם המגדלים את הכבשים יהיה חם. נגיד, יסרגו להם אפודה נאה להתחמם בה.

אבל בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, כבר היה ברור שהגז והסוודר, לא באים מאותו בית גידול. ובכל זאת, זכור לי כינוס לקראת שבועות בה סבי הראה לכולם איך עושים גז. את הסכין המקראית החליפה מכונת תספורת חשמלית, אבל הגז אותו גז והכבשה אותה כבשה והיא לא אהבה את הרעיון הקדמוני, גם בעת המודרנית.

חג הגז הוא חג השבועות. זהו המעבר בין האביב לבין הקיץ, עת החום עולה ובשל רצון האדם שהכבשה לא תיצלה טרם מועדה, הוא גוזז את הצמר. ראשית הצמר הנגזז אמור לעבור לכהנים משבט הלוי. ביכורים.

זו התרגשות גדולה לילד קט, כשסבו מגיע לתצוגת תכלית בפני קהל רב של ילדים. התרגשות שנמוגה מעט, גם בשל המאמץ שנדרש מסבי להגיע להסכמות עם הכבשה באשר לחיוניות הגז וגם בגלל שסבא לחש לי רגע לפני תחילת הטקס, שהחום מתחיל כבר בפסח והוא גוזז את כל העדר כבר אז. מה לעשות, המחשבה שהשאירו כבשה אחת עם צמר חם רק בשביל הטקס שלנו, קצת פגעה בסימבוליות ובתחושת התרוממות הרוח שלי. אבל לפחות נזכרתי בזה בחום הלוהט של חול המועד פסח הנוכחי.

היתה עוד סיבה בגללה נזכרתי בכך. לפני מספר ימים פורסם ה"אקסל" ברשתות החברתיות. תחת הכותרת "תפרסמו את האקסל" נחוג ברשת חג הגז שלנו. בנק ישראל, כך מסתבר, אשר תמך (לא עלינו) במתווה הגז, לא הסכים לפרסם את תחזית ההכנסות של תמלוגי הגז. חשפה מי שחשפה את האקסל וכולנו נדהמנו לדעת כי השמועות על מיליארדים, שיגיעו לקופת המדינה ומשם ינזלו לבתי החולים, למרכזי החינוך, למוסדות הרווחה ועוד מפעלי חברה חיוניים – אותם מיליארדים בכלל לא יגיעו בעת הקרובה. ספק אם יגיעו כלל.

ה"אקסל" מוכיח כי בעצם יש שלב, לא קצר, שבו גם מאגר תמר, ולאחריו גם המאגר הגדול והחשוב לוויתן, לא מעבירים יותר מ13% מס (מזכיר לכם שמס החברות כיום הוא 25%). גם לאחר מספר שנים יעלה המס ל35% ורק בעבור זמן נוסף יגדל המס לתחום הגבוה שלו – ה"יעד" בגללו כולם תמכו בהמלצות ועדת שישינסקי או לפחות לא הפכו עולמות לשנותן – סך של 56-64 אחוזי מס על הפדיון[1].

ניסיתי להבין למה ברשתות מתפרסם האקסל תחת הסברים כי התמזל מזלנו ולו היה מאושר המתווה זה היה גורלנו. טענו כי ביטול המתווה מבטל גם את דחיית תשלום המס על רווחי הגז. שאלתי עצמי: הרי כבר בשנת 2011 פרסמה ועדת שישינסקי את מסקנותיה ובה קבעה את המקדם (הפקטור, R) לפיו  המשקיעים יחזירו את השקעותיהם בפיתוח המאגרים קודם לכל ורק אז יתחילו לשלם מס יתר. גם רעיון זה נחלק לשלושה שלבים. בפועל מדובר בתפיסה הגיונית – השקעה צריכה לחזור למשקיעים.

אז למה כל לשונות האש ברשת מהללות את ביטול המתווה בשל כך? לא ברור לי. בכל מתווה שלא יהיה, המצב הזה ישאר. לי זה אפילו נראה הגיוני.

אבל אז נזכרתי בסבא, שאמר לי שבכנען גוזזים את הכבשים כשחם ועושים טקסים כשמגיע חג השבועות. ונזכרתי גם שלפני מספר שבועות קראתי את כתבתו של אורי טל טנא בכלכליסט (13/4/16). בכתבה מעדכן טל טנא במושג שלא הכרתי לפני כן: "תמלוגי-על". מסתבר שכל עוד מאגר הגז נמצא בשלבי פיתוח והחזר השקעה, מדיניות התמלוגים שלו נגזרת מהרכב המשקיעים – כי הרי, כפי שקבע שישינסקי, קודם יחזירו את ההשקעה ורק אחר כך ישלמו למדינה.

מסתבר ש"ברוני הגז" הם לא הקבוצה הקטנה שעליה יוצא קצפם של כתבני הרשתות. הידעת? בכל אחד ואחת מאיתנו טמון "ברון גז" קטן. בלי שזה יהפוך תירוץ חלופי לטיעון המנצח "יש לי מערכת עיכול רגיזה", ניתן לומר בבירור שמרביתנו מושקעים במאגרי הגז הללו. לא רק במיסים שאנו מחכים לגרוף משם לרווחת מדינתנו ואזרחיה, אלא גם בעובדה שכל משקיעי הגז הגדולים – שהשקיעו בכל מיני קידוחים וחיפושים, בשדות שצלחו ובשדות, שכמו בשיחות הורים ביסודי, רואים שיש בהם הרבה פוטנציאל – חברות הגז קראו לנו לבוא ולהשקיע גם כן, ואנחנו באנו, בהמונינו. מסתבר שהשקענו את הפנסיות שלנו בעזרת קרנות הפנסיה בסכומים לא מעטים. מסתבר גם ש"סתם משקיעים" שקנו כל מיני "מסלולי השקעות מניבים", קיבלו במפתיע נתח של לוויתן לצלחתם.

עכשיו זה הזמן לקפוץ ולהגיד – יופי, אז אם השקענו במאגרים ואם ממילא מחכים להחזר ההשקעה במאגרים ורק אחר כך משלמים מס על רוחי המאגרים, לפחות את מה שאנחנו, הקטנים באלפי המנשה, השקענו נקבל עכשיו ובמיידי. הפנסיה שלנו תתייצב, החסכון בבנק יתרחב לפתע ועוד.

שמחים וצוהלים על ההגיון של שישינסקי מחד ועל ביטול פסקת היציבות מאידך, נצא אל הכרמים. אלא שאז נתגלה מרחף מעלינו גיבור העל של מעמד הברונים האמתי – "תמלוג-העל". מסתבר שאנחנו נחשבים בפי כל "שותפים מוגבלים". ככה זה כשמתעסקים בכסף של ציבור רחב. זה עניין מסוכן. מוגבל. לעומתנו יש כאלה חופשיים ומאושרים. אלו הם ה"שותפים הכלליים" – בעלי השליטה בדלק קידוחים, בישראמקו ועוד. מסתבר שתיקון שקבעה הכנסת ביום 23 בפברואר 2015 בפקודת השותפויות, מאפשר ל"שותפים הכלליים" לקבל החלטות על השקעות בלי לשאול את השותפים המוגבלים (סעיף 65 נ"א, לאוהבי הפרטים). כמובן שמדובר בתיקון רב מילים ומה שכתבתי כאן הוא משפט קצר ולא ממצה. אבל זה, כמו שנהוג לומר: בקליפת אגוז, כל העניין.

ברוני הגז קראו לנו להשקיע כשלא היה גז. בהיותם המנהלים של העסק, הם ידעו ראשונים מתי ובעיקר איפה יש גז. במקום בו יש גז הם הגדילו את השקעותיהם, בלי שלנו היתה יכולת להשפיע על כך, ולמרות שגם אנחנו השקענו אבל לאו דווקא שם. עכשיו התמלוגים גם לא מחויבים במס, גם חוזרים קודם כל אליהם, וכל השאלה היא כמה זמן הם יצליחו לשמור שכך זה ישאר.

מה התמזל מזלם של ברונים לא שבעים אלה שבג"צ ביטל את פסקת היציבות. עכשיו הם לא מחויבים למתווה. פיתוח לוויתן יקח זמן. גם תמר, יכול לקחת את הזמן ולהפחית תפוקה. הכסף ממילא חוזר רק אליהם. הפנסיה שלנו, תחכה יחד עם המס ששישינסקי הבטיח.

מה שמטריד בכך היא המחשבה שבינואר 2015, מאבק הגז היה בעיצומו. חברי הכנסת הלוחמים ב"חברות הגז" דיברו מעל כל במה על החלטתו של הממונה על ההגבלים דאז, דיויד גילה, לא לאשר לדלק זכיון בלוויתן. אבל בישיבות הרבות של ועדת חוקה, חוק ומשפט, שעסקה בתיקון לחוק – 14 ישיבות מפברואר 2010 עד ינואר 2015 – השתתפו בעיקר אורי מקלב (מ"מ יו"ר הועדה והמשתתף הקבוע בישיבות אלו), דוד רותם (יו"ר הועדה), פעמיים השתתף ח"כ אברהם מיכאלי ועוד פעם אחת ח"כ אלעזר שטרן. כל לוחמי הגז בקרב נבחרינו הפרלמנטרים, לא פקדו את דיוני הועדה.

לעומתם, בכל הועדות ישבו יועצים משפטיים ולוביסטים של חברות הגז. לא אחד ולא שניים. יותר מעשרה ולעיתים גם עשרים משתתפים כמעט בכל אחת מהישיבות. צריך היה ללכת במסדרונות הכנסת עם עיניים קשורות כדי לא להבין שהשמנת נוזלת בישיבותיה של הועדה הזו. בכל זאת, תנו קצת אמון. מדובר, לפחות החל מנובמבר 2014, בתקופת בחירות. לבוא לועדות ולעזור לאזרחי ישראל זה קשה. אז חיפשתי, אולי לפחות בפרסומים ימצא דבר מה. אך איש לא פרסם ואיש לא קרא, לבוא, לסייע, להלחם בשוד. לעומת זאת, פרסומים רבים מצאתי על "המונופול של תשובה", "הצדק של גילה" ועוד. הגדוד יצא למלחמה רק פיספס את שדה הקרב.

לפני חצי שנה כתבתי על הפער בין השתיקה בה עברו מסקנות שישינסקי, שהחליטו כמה כסף יקבלו אזרחי המדינה ממיסוי תגליות הגז. עיקר שאלתי היתה, למה שתקו המוזות ב2010 (דיוני שישינסקי) ועכשיו פתאם יש רעש הגדול והכל בגלל המונופול. ניתן היה לטעון שהמצב הפוליטי, שיקולי גיאו-אסטרטגיה, היותנו טרום ה"מחאה החברתית", חברותה של מפלגת העבודה בקואליציה ועוד ועוד, גרמו לשתיקה המוזרה של נבחרינו ב-2011. אבל דיוני ועדת חוקה, חוק ומשפט התרחשו בסוף 2014, תחילת 2015. בעת ההיא, ברוך השם, המוזות לא שתקו. אבל מהתיקון הדרמטי הזה הן פשוט התעלמו!

לקול תשואות ההמון הטקס נפתח בכיכר רבין, עת ביטל בית הדין הגבוה לצדק את פסקת היציבות במתווה הגז. אבל, כמו שסבא שלי הסביר לי, חברות הגז כבר גוזזות את הכבשה ולוקחות את כל הצמר לעצמן. והחלטת בג"צ? היא רק מאריכה להן את חג הגז. וחברי הכנסת? הם שמרו לטקס חג הגז את כבשת הרש שלנו.

בין אם ידעו נבחרינו וכלל הנאבקים במתווה הגז, על התיקון הנרקם בועדת חוקה, חוק ומשפט ובין אם לאו, אין זה משנה – מסתבר שאמרתו המפורסמת של ברל כצנלסון: "בעולם הרוח אין מגופות ל'יין משומר', ושומריו יכולים בוקר אחד למצוא עצמם שומרי חביות ריקות", נכונה לא רק ליין משומר, אלא גם לגז הטמון במעבה האדמה.

בספר דברים נכתב כי לכהן, לאיש שבט לוי, אשר לא תהיה לו נחלה, "רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים י"ח). בחירה מעניינת בחרה כנסת ישראל – על כל יושביה: אלו המסייעים לטייקונים ואלו המתיימרים להאבק בהם – לתת את ביכורי הגז של מדינתנו הקטנטונת לבעלי חברות הגז, ולהשאיר את אזרחיה בסוף התור.

---

נספח למיטיבי לכת…

טענה נוספת בדיוני ה"אקסל" היתה שבנק ישראל לא כתב גם את סך השנים בהן הוא מעריך שהמס יהיה מופחת. אז הרשתי לעצמי להציע לכולנו חישוב פשוט – בהנחה שתמר ולוויתן פועלים בתפוקה מקסימלית של 10 BCM בתמר ו16 BCM בלוויתן. ובהנחה שתמר כבר פועל בתפוקה זו ולוויתן יתחיל לפעול בשנת 2018 (ברשותכם אוציא את המאגרים האחרים מהתחשיב, המאד מקסימלי גם כך, שהכנתי):

• עד שנת 2020 סך התמלוג משני המאגרים יגיע ל 8 מיליארד ש"ח – 1.6 מיליארד בשנה
• עד שמאגר תמר יגיע לשלב מיצוי החזר ההשקעות נהיה אנו בשנת 2027… עד אז סך התמלוגים מהמאגרים יהיה 44 מליארד ₪ – 7 מיליארד ₪ בשנה
  • לו היינו מקבלים בשלב זה את התמלוג לפי שישינסקי כפי שכביכול טוענים הסונטים בבנק ישראל ברשתות הרי שהיו לנו עוד 51 מיליארד ₪. בחלוקה ל10 שנים מדובר בכ-5 מיליארד ₪ בשנה.
• סיום שלבי החזר הפיתוח בשני המאגרים יגיע רק בשנת 2029. עד אז תמלוגי הגז יצטברו לסך של 53 מיליארד ₪ והמערכת "תתייצב" על 5 מיליארד ₪ הכנסות בשנה מתמלוגי הגז.

במילים אחרות ה"אקסל" מגלה את מה שאמרו כבר פעמים רבות, ההכנסות מתמלוגי הגז – גם כשיגיעו לסך המקסימלי של המיסוי המוגדר בהמלצות שישינסקי, לא יהוו את השינוי המיוחל בעוגת התקציב של ממשלת ישראל. ההבדל בין 414 מיליארד ₪ ל 419 יועיל, אבל זה לא מה ש"יציל אותנו".

רוצים טבלה? בטח! הנה טבלה (במיליארדי דולר – ממש כמו באקסל שנחשף):

	תמר		לוויתן		שני המאגרים		ממוצע שנתי		מצטבר
	תמלוג	פער*	תמלוג	פער	תגמול	פער	תגמול	פער	תגמול	פער
עד 2021	1.37	3.75-	0.71	2.61-	2.08	6.36-	0.42	1.27-
עד 2027	4.48	1.80-	4.39	4.54-	8.87	6.35-	1.77	1.27-	10.95	12.72-
עד 2029	2.05		2.43	0.42-	4.47	0.42-	1.12	0.11-	15.42	13.14-
עד 2044	15.34		24.11		39.45		7.89		54.88
עד 2056			19.29		19.29		0.01		74.17

* "פער" זה הפער ממס המקסימום של שישינסקי שכביכול טוענים שהובטח

[1] במונחי בנק ישראל- שלב א': עד לכיסוי הוצאות הפיתוח התקבול כולל תמלוגים בלבד; שלב ב': שלב בו "ההכנסות המצטברות" לחלק ל"השקעות מצטברות" נמוך מ- 1.5 משולמים תמלוגים ומס חברות; שלב ג': שלב בו "ההכנסות המצטברות" לחלק ל"השקעות מצטברות" הן בין 1.5 ל-2.3 משולמים תמלוגים מס חברות והיטל שהולך ועולה; שלב ד': שלב בו "ההכנסות המצטברות" לחלק ל"השקעות מצטברות" הן מעל ל-2.3 המס המשולם הוא סביב 64 אחוזים

על מה המאבק?

‏ה' כסלו, תשע"ו – ‏17 נובמבר, 2015

• למרות מסקנות שישינסקי על היקף המיסוי מרווחי הגז וקביעתן בחוק תוך כדי מחאת קיץ 2011 איש לא מחה ולא צעק על כך. גם אני לא! מודה ולא עוזב ולא ירוחם.
• המאבק כיום על מתווה הגז איננו על היקף ההכנסות או על מידת השליטה שלא לומר (רחמנא לצלן) הבעלות של המדינה על הגז ורווחיו, אלא בעיקר מכוון להורדת מחיר הגז. אין רע בכך, רק שבפועל הכלים מוגבלים ממילא ומצומצמים אף מעבר לכך מצד המוחים.
• המאבק עוסק באכיפת החוקים הקיימים, שהם ממילא המינימום האפשרי, לאחר שתגלית לוויתן התבררה כמאגר עצום מימדים עם פוטנציאל רווח לאין שיעור.
• היתה אפשרות לשנות את הרגולציה והחוקים הללו. הזדמנות שהוחמצה באופן מעורר תמיהות.
• כל המאבק מתרכז כיום בשאלת פירוק המונופול והפיקוח על המחירים (שמתאפשר מעצם קיום המנופול). זוהי סתירה מובנית, המכוונת כנראה למהלך אחר – קניית מאגר תמר על ידי משקיע נוסף.
• בסוף, תמיד יש עוד תקווה. פשוט, כי הגז והתגליות שלו מעולם לא היו אמורות להיות תקוותנו.

את הכותרת למאמר זה העניק איש אקדמיה, שהיה חוזר בהרצאותיו על השאלה הזו פעם אחר פעם. בין היתר, אותו מרצה, המזוהה עם השמאל החברתי וגם המדיני, בחר לתמוך בבנימין נתניהו בבחירות 1996, מיד לאחר שנרצח יצחק רבין ז"ל. שמעון פרס התמודד מול נתניהו ולטענת המרצה, בניגוד לפרס, נתניהו מתנגד לגירעון המזרח התיכון – כך הסיק מספרו "מקום תחת השמש". אין בכך תובנה מיוחדת, רק הבהרה שדעותיהם של האנשים יכולות להיות מנוגדות להגיון, לשכנע אותם עצמם ולהיות בלתי משפיעות במידה מספקת מחד והרסניות מאידך. דבר אחד נכון, נתניהו הוכיח בשנים האחרונות, ככל שהדבר אמור באירן, שהוא בהחלט מתנגד לגירעון המזרח התיכון, אבל צריך לזכור שלכך גם שמעון פרס התנגד.

רגע. ברור לכם שאני לא הולך לרשום דברים בנושא גירעון המזרח התיכון, נכון? בעצם למה ברור? אה, כן, כי זה לגמרי לא בכותרות ואני בסך הכל מאד מתחבר למה שאנשים עם כסף, שיש להם כלי תקשורת, קובעים שיהיה הנושא המדובר ביותר – כן, כן, גם בעולם החדש של הרשתות החברתיות, זה מצליח, בנתיים.

אל דאגה, לא אשעמם בעניני הגרעין, אלא אתייחס לנושא החם הקרוי "מתווה הגז". תאמינו לי שגם בזה אני יכול לשעמם אתכם.

ההפגנות שצמחו בשבועות האחרונים מעשרות, למאות ולאלפי אנשים, לא יכולות להשאיר מקום לספק: משהו קורה כאן. הבעיה היא שלא בדיוק ברור מה. לי לפחות, לא ברור על מה נאבקים. הדיון על מתווה הגז עוסק בשאלת המונופול והמחיר. כתבתי על כך בקצרה בעבר ביחס לעצם המחשבה שהגז הוא הפתרון למצוקותינו והבעיתיות הגדולה הכרוכה בכך. בין היתר כתבתי בפסקה קצרה "המאבק הניטש כעת אינו על הסכום שינתן לאזרחי ישראל… הוא על פרק הזמן שמחיר היחידה יהיה מפוקח", וכנראה שאין ברירה אלא לפרט את מה שרק רמזתי אז. אז נפרט.

בשנת 2011 קבעה ועדת שישינסקי (שישינסקי 1 של ימינו) את היקף המיסים השונים שיגבו מרווחי המחזיקים במאגרי הגז. הועדה פעלה בעיקר בשנת 2010, בשלב הפיתוח וההפעלה של תמר ותוך כדי פרסומים ראשונים על גילויו של מאגר "לוויתן". לעצלנים שלא בודקים בויקיפדיה אכתוב שתמר "התגלה" ב2009 ולוויתן ביוני 2010.

הסיפור של שישינסקי הוא מה שנקרא "הסיפור של כולנו". בנובמבר 2010 פרסמה הועדה טיוטת מסקנות שעיקרן, בכל האמור להכנסות ממיסוי:

• הותרת שיעור התמלוגים הקבוע בחוק הנפט והימנעות מהגדלתו – למרות ההכנסה הפוטנציאלית הצפויה למדינה מהגדלה זו, במיוחד כאשר ידוע כבר על מאגרי תמר ולוויתן.
• ביטול הטבות מס שניתנו לחברות בענף חיפושי הנפט והגז – מהלך שהגדיל את הצפי להכנסות המדינה.
• הנהגת היטל פרוגרסיבי על רווחי גז – כך שככל שהרווח גדול יותר יגדלו התמלוגים עד לגובה של 60%.

במהלך פעולת הועדה הוקם פורום של ארגונים אזרחיים, שנאבק לשינוי ההמלצות בתחומים שונים ובין היתר להגדלת חלקה של המדינה בהכנסות מאגרי הגז באמצעות מיסוי. וראו זה פלא, בינואר 2011 פרסמה הועדה את מסקנותיה ובמפתיע נחל הפורום הנאבק כשלון מהדהד. ההיטל המקסימלי ירד מ60% ל50% וניתנו הכרות ב"פחת מואץ" בפיתוח בהשקעות הנוכחיות – למי שלא מבין ובצדק את המינוח, מדובר בהערכה שתפקידה לצמצם את שורת הרווח וכך להקטין את המס שמשלמים בגינו.

כשלון מהדהד אמרתי – אז זהו, ש"המשרוקית של השופט לא הוציאה אפילו מארש".

בפברואר 2011 נפל דבר בישראל. החל מאבק ציבורי על מחירי הדלק. שיירת מכוניות נסעה על אדי דלק אחרונים בואך באב-אלוואד, אֶלֶי ירושלים בירתנו. הכותרות זעקו על יוקר המחייה ועלויות הדלק המופרזות. הובאו דוגמאות למאבקים בגולה הדוויה, בהם הצליחו אזרחים להוריד את עלויות הדלק למכוניות ולעסקים הקטנים בעשרות אחוזים. יש אף כאלה האומרים שזהו המאבק שהצית את השטח לקראת מחאת הקיץ של 2011.

במילים אחרות, חודש לאחר פרסום מסקנות ועדת שישינסקי. במהלכו של תיקון חוק הנפט במטרה ליישם את מסקנות המינימום של הועדה. הארץ געשה. אבל איש לא דיבר על גז. גז היה אז 5% מהתצרוכת לתחבורה, בעיקרה הפרטית (היום הוא 6% לשואלים). בנזין וסולר לתחבורה היוו לעומת זאת 48% מסך מוצרי הדלק[1]. המוחים ביקשו שהבנזין והסולר לרכבים שלהם יעלו פחות. דרישה ראויה לכל דבר. אבל את שישינסקי, את עשרת האחוזים שירדו מהמיסוי על תגליות הגז, את החוק שאושר תוך חודש – פברואר עד מרץ 2011 – שקבע את ההיטלים והמיסוי שתגבה המדינה מרווחי הגז – את כל אלו, איש לא הזכיר.

היו שחשבו לומר נואש. אלא שאז פרצה "המחאה" בה' הידיעה. מחאת קיץ 2011. עשרות, מאות, אלפים ויש אומרים מליון איש בהפגנות כל מוצאי שבת. מאהלים בכל רחבי הארץ. מחאת המחאות.

השאלה החוזרת ונשנית שהופנתה אל ציבור המוחים היתה כמובן קודם לכל "מהן הדרישות שלכם?". התשובות נעו בין גמגום, דיבור רציף, חזק ותקיף נעדר כל דרישה מהותית ורשימת דרישות ארוכה ומפורטת שעדיין מחכה ברובה לתשובה מאת ועדת טרכטנברג, ראש הממשלה, משרד האוצר ועוד גורמים רבים שיכולים עדיין לתת לה מענה, אך ככל הנראה ממתינה הרשימה לשווא. זו היתה השאלה המרכזית.

אך שאלה שניה בחשיבותה ופחות מוזכרת, שגם היא הופנתה ל"מנהיגי המחאה" היתה: מאיפה תביאו כסף לכל הדרישות שלכם? או בפראפרזה על דברי שר האוצר לשעבר: "איפה הכסף?". לא רק מלבר עלתה השאלה, אלא גם מלגו. בין המוחים ניטש וויכוח, מהיכן הכסף, שמא מהגדלת הגרעון, מעודפי מיסים, מקיצוצים בביטחון – מאי תבוא ישועתנו?

דבר אחד לא זכור לי בכל הפרסומים, הדיבורים, הטענות וההסברים (חשוב לציין: יתכן שהיו 3 אנשים במאהל בחיפה שאולי אמרו משהו שנשמע דומה אבל…) שבאיזה שהוא מקום מישהו אמר: "חבר'ה, מצאו המון גז. מדובר ברווחים עצומים. בואו נדרוש ששישינסקי ימסה את הגז ב75% למשל והנה, נפתרו צרותינו. יש כסף. רק צריך להחליט מה רוכשים קודם: מיטות לבתי חולים, כיתות לתלמידי היסודי או מטוס לראש הממשלה." רק אבהיר כי שמתי גרשיים בשביל הגימיק. אין ציטוט כזה בשום מקום!

גם לא בפורום לצדק חברתי, שלחתום מטה היה העונג להשתתף בו מפעם לפעם. וכאמור זה הזמן להודות. לא ידעתי על מה מדובר. חטאתי, עוויתי, פשעתי – לא היה לי צל צילו של מושג מה קבע שישינסקי, מי זה לוויתן ומה זה תמר. היו לי מושגים רבים באשר לעודפי הגבייה ממיסים בשנת 2010 ולהיקף הקיצוץ בהוצאה הציבורית בשנת 2009, אבל גז, תגליות ותמלוגים, לא היו בלכסיקון שלי. אני מתנצל ומוריד את הכובע בפני מיכאל מלכיאור וגורמים נוספים שראו זאת ושמו לב. מוריד את הכובע, אבל לא את הראש. כי לטעות מותר. ולהודות גם מותר.

מה אסור? אסור לשכוח את הטעויות ובטח שלא להתעלם מהן.

"נאבקים על הגז שלנו". "שוד הגז". "ברוני תמר ולוויתן".  עוד ועוד מונחים שאין תינוק של בית רבן שלא מכיר ומשנן אותם על פה. זעקות אלו ממלאות את כיכרות המדינה בשבועות האחרונים – על מה ולמה?

לא ידעת? לא שמעת? על מתווה הגז כמובן.

מהו אותו מתווה? מעטים מבינים, פחות מכך מסבירים, פחות מכך מכים על חטא.

אני מכה על חטא. אין לי חלק ונחלה במאבק על מתווה הגז. לא כי עשיתי כל שיכולתי להגדיל את הכנסות המדינה מתגליות הגז. לא עשיתי כמעט כלום, ועל הכמעט אפרט בהמשך. פשוט כי המאבק הוא להבנתי למען מטרה אחת: להוריד את מחירי הגז.

רק שהמטרה ממש, אבל ממש, לא צבועה בצבע האמצעים.

איך יורידו את מחירי הגז. הרי פירוט של פתרונות מאתר "מטה מאבק הגז"[2].

• אכיפת חוק הנפט משנת 1952 – רק שהחוק עוסק בעיקר בשלבי גילוי הנפט (גז במקרה שלנו) ואכיפה רטרואקטיבית לא תוריד את המחיר, אלא אם הכוונה היא להאשים בעבירה על החוק ולהלאים את הגז. רעיון טוב, אך לא מופיע באתר ולא מומלץ על ידי מובילי המחאה (למעט אולי אחד, שגם לא מזכיר את אכיפת חוק הנפט כמסלול הרצוי לכך).
• למנוע יצוא עד לפיתוח מאגר לוויתן – דרישה נכונה וטובה שבמיוחד בשבילה הוקמה באוקטובר 2011 ועדת צמח, שקבעה את היקף הגז הנדרש למשק המקומי ל25 השנים הקרובות. חוץ מקצת רעש רטרואקטיבי על פרסומם המאוחר של פרוטוקולי הועדה, איש לא מלין על מסקנותיה. יכל מאן דהוא להציע שעד לפיתוח המאגר הגדול, לוויתן, כל הגז ממאגר תמר יכנס למשק הישראלי ואף ירכש על ידי המדינה בהיקף מוגבר לצרכים כגון מאגרי חירום ואולי אף צרכים איכותיים מכך – למשל, יצירת מערך אספקת גז ארוך טווח באחריות המדינה, שישפיע (כמו שבנק ישראל משפיע על מחיר הכסף) על מחיר הגז בישראל. כך או כך, לא היו המלצות מעין אלו ואם היו הרי שהן נאלמו ובכל מקרה לא הביאו לכדי בשורה אמיתית באשר לפיקוח ולקביעה של מחיר הגז העתידי. לא אכנס כאן לשאלה מי מפתח את לוויתן ושולט במשך הזמן שיערך הפיתוח, אך גם זה, כמובן, משתנה חשוב.
• ביטול היציבות הרגולטורית ועדכון הרגולציה בהתאם לתנאים המשתנים – גם כאן מדובר בדרישה נכונה וטובה, אלא שהמוחים מפנים את זעקתם ובצדק אל ממשלת ישראל וזו, באופן מפתיע, היא היא, ולא שרף ולא מלאך, היא הרגולטור, ומאי נפקא מינה?
• וכמובן דרישת הדרישות, לב ליבו של מתווה הגז, אבן השתייה עליה יבנה מקדש הורדת המחיר של הגז בישראל, הלא הוא פירוק מיידי ודחוף של "המונופול"!!!

ברצוני לגעת לרגע בקודש הקודשים הזה. המונופול.

אתם, הזועקים בכיכר, המניפים זרועכם למול במת הנואמים, המוחאים כפים לדובר הרהוט, הצופה אל מגש הכסף עליו תנתן לו החברות בבית הנבחרים. האם אתם בעד פירוק המונפול? נגד פירוקו? מה אתם חושבים על העניין הזה של המונופול? האם בדקתם מהו? מה טיבו? מה אופיו?

לא, אין זה משחק הלוח המסליל חברתית בו שיחקנו בילדותנו (מלון בהרצל בחיפה היה אז הישג נאה למי שרוצה לבכות היום על החלב שנשפך). המונופול הינו שליטה – ובשפה הנוכחית שליטה בהיקף מוגבר  – על מוצר או על שירות כלשהו. מונופול הגז אם שאלתם הוא, על פי ניתוח שלי את האמור באתר "מאבק הגז": השותפות של "דלק" ו"נובל אנרג'י", הקרויה "ים תטיס", השותפות של אותן חברות במאגר תמר ובמאגר לוויתן לרבות העברת הזכויות של רציו בלוויתן לשתי החברות הללו.

פירוק המונופול, לטענת מנהיגי מחאת הגז (אם יש כאלה), הוא אמצעי ברור להורדת המחיר. אחרת תסבירו לי לשם מה עוסקים כולם בממונה על ההגבלים, סמכויותיו, נטילתן, העברתן לשר הכלכלה, העברת שר הכלכלה למשרד אחר ועוד ועוד. פשוט- הממונה על ההגבלים מגדיר מיהו מונופול, נותן לו היתר להתקיים או קובע מה לעשות כדי לפרקו וקוצב לכך לוח זמנים.

ושוב, למען הסר ספק. אני נגד הפרטת החברה הממשלתית לחיפושי נפט וגז ומכירת גרעין השליטה בה לדלק. אני נגד אחזקת גרעין השליטה בדלק על ידי יצחק תשובה. אני נגד מתן זכויות לחיפוש, מציאת ושאיבת משאבי טבע בישראל על ידי גורמים פרטיים אלא רק ואך ורק כשנותרת מעורבות ממשלתית משמעותית. אני בעד חברות ממשלתיות שינהלו או יהיו מעורבות בחלקים גדולים ככל הניתן משלבי העיבוד והמימוש של משאבי הטבע, ובתחום כמו גז טבעי אני אפילו בעד הלאמה! כתבתי גם זאת בעבר, כאמור.

אבל, ממשלת ישראל לא מלאימה והמוחים התומכים בפירוק המונופול לא מציעים שהממשלה תקנה מדלק או מנובל את חלקה. אז מה הם מציעים? ספק אם הם מציעים משהו.

יותר מכך, הם סותרים את עצמם. הדרך היחידה לפיקוח על המחירים, בהעדר מעורבות ממשלתית בשוק ובתהליך, הוא הגדרת מאגרי הגז כמונופול. על כך כבר כתבתי: המאבק הניטש כעת אינו על הסכום שינתן לאזרחי ישראל… המאבק הוא על פרק הזמן שמחיר היחידה יהיה מפוקח… מי שחושב שברגע שמישהו אחר יקנה את מאגרי כריש ותנין, תהיה פה תחרות כזו, ששוב לא יהיה צורך לפקח על המחיר וכל אחד יוכל להגיז כפי שידבנו לבו את רכבו, ביתו, מפעלו וחלומותיו כאחד. חולם כנראה ובעיקר מטעה אותנו לחשוב שהמונופול הוא הבעיה.

בכלל, מונופול זה שם קצת גדול. במים הטריטוריאליים של ישראל ארבעה מאגרי גז טבעי נכון להיום. יש עוד כמה מאגרים במדבר יהודה ובמקומות אחרים. כל המאגרים גם יחד מתגמדים לעומת מאגר לוויתן וזאת הכל יודעים – אפילו היו מספיק נחמדים לרמוז לנו כשבחרו שם למאגר. מונופול בארץ שיש לה 10 מאגרים יכול להיות שחברה אחת מחזיקה ב5. בארץ עם מאגר גדול אחד ועוד כמה קטנים המונופול הוא ממילא של המחזיק במאגר הגדול. כך שממילא, אלא אם המדינה תתערב בניהול עצמו בהלאמה חלקית או מלאה, אין אופציה אלא להשאר עם מונופול. זה לא רע כל כך, בהנחה שלא מדובר על מונופול גורף, הכולל גם את ההובלה והחיבור לתעשייה והמכירה למתחמי המגורים. להיפך, אם זה יוגדר מונופול אפשר כאמור לפקח על המחיר. אז נכון להיום, נראה שהמונופול הוא הדאגה הכי קטנה שלנו. בשביל זה צריך לצאת לרחובות, אולי, אבל רצוי שיובהר שזוהי המטרה וזה מה שהמחאה מבקשת.

אלא שכפי שהבנו כבר לאחר קיץ 2011 השאלה היא לא מה המוחים רוצים, אלא מה יקרה בסוף במשק מחד, ומי יהיה בכנסת מאידך.

אני אתייחס רק לשאלה הראשונה. את השניה, הכרוכה בהמלכת נסיכים והפלתם, אשאיר לערוצי הטלוויזיה, לרשתות החברתיות, ולהפקות המקור שכולם אומרים לך שאתה חייב, אבל חייב לראות – ולא ראית, פשוט לא!

הסיכוי הסביר הוא, שכל המוחים יתאגדו לקואפרטיב ענק ושוויוני, בו לכל אחד מהם תהיה מניה שוות ערך והם ירכשו את הזכויות שנובל ודלק יהיו חייבים למכור בתמר (כי מי מופרע למכור את לוויתן). סיכוי סביר ללא ספק. רק שהסבירות הינה אפס! בערך.

הסיכוי הפחות סביר, אך סביר מאד שיתרחש, יראה בערך כך: מישהו שיש לו כסף, כמו לתשובה, יקנה עם 10% מניות שיש לו בחברה שיש לה כסף, כמו לדלק, את תמר בהשקעה של 10% מהעלות של המאגר, כשאת שאר 99 האחוזים הוא יגייס מהכסף של המוחים בכיכרות וחבריהם אזרחי המדינה, השמור בקרנות הפנסיה שלהם, בבנקים שלהם ובכל שאר הדברים שהם אך ורק שלהם – קניינם הפרטי שלא ימכר לעד (אבל אף אחד לא מתחייב שהוא לא ישׁחק, זו כבר אופציה אפשרית).

למה אני מעריך שזה מה שסביר שיתרחש? כי אני זוכר מה קרה במאבק המתוקשר בטייקון המפורסם, מר נוחי דנקנר, עת שני דלפונים בשם אדוארדו אלשטיין ומוטי בן-משה, קנו – ודאי במחיר מוזל בשל המצב של דנקנר בשוק הרגשות הישראלי המכונה בטעות בורסה – את IDB  וסוף כל סוף העם זכה בכל הטוב הזה שעד אז היה שייך רק לאדם אחד במקום לציבור הרחב ולמייצגיו הנאמנים אלשטיין ובן-משה. בא לציון גואל.

אז אני שואל אתכן ואתכם, האם בשביל הקונה המיועד של תמר ראוי שכולנו נצא לכיכרות? אני בספק. אולי במקום לזעוק, נכון היה לשבת בכיכר, אפשר חגורי שק וקרועי בגד, ולדון בשאלה איפה היינו ב2011 כששישינסקי פורסם וחוקק. איפה היינו ב2012 כשועדת צמח הגישה את מסקנותיה. איפה היינו ב2013 כשיכלו חלק לא קטן מחברי הכנסת, המוחים היום בחריפות כנגד עוולות הגז, לעמוד בראש המיישמים את המלצות שישינסקי וצמח, ויכלו אף לממש את דרישת מטה מאבק הגז ולשנות את הרגולציה בהתאם לתנאים המשתנים. דבר שיכל להגדיל באופן משמעותי את הכנסות המדינה מהרווחים ההולכים וגדלים של בעלי מאגרי הגז ואולי לאפשר לנו להשקיע קצת בחברה שלנו, בחינוך, בבריאות, ברווחה, אולי אפילו איזה אחוז לנשמה התרבותית – ממזרח וממערב.

ספציפית אני יודע איפה הייתי ב2013. ספציפית אני גם יודע איפה הייתי ב2015. לצערי לא זעקתי בכיכר. לא כי אין צורך, אלא כי אני לא חושב שאלפי אנשים צריכים לצעוק רק כדי שמישהו אחר יקנה את תמר וירוויח ממאגר נפלא שכזה. הצרה היא שאני גם לא חושב (זהירות, פוטנציאל תחושה של התנשאות, מבטיח שזה לא בא משם) שאלפי הזועקים מבינים את משמעויות זעקתם. לו היו מבינים, ספק אם היו זועקים כעת. האופציה של השק וקריעת הבגד, מתאימה יותר לשלב בו נמצא המאבק על תגליות הגז בישראל.

אין תקווה? דווקא יש. היא פשוט מעולם לא היתה תלויה בתגליות גז ובמשאבי טבע. היא היתה ועדיין תלויה באזרחי מדינת ישראל וברצונם לקיים כאן חברה טובה וצודקת יותר. ורובו הגדול של הציבור שהיה במוצאי השבת בכיכרות הוא מן הסתם כזה ואף למעלה מכך.

[1] דוח משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים (טבלה 2008-2015) http://energy.gov.il/Subjects/Fuel/Pages/GxmsMniFuelConsumption.aspx

[2] http://www.gas4israel.org/

זבת חלב וגז

‏ט' תמוז, תשע"ה – ‏26 יוני, 2015

"מאבק הגז", בניגוד לקלישאות, לא יביא בכנפיו את מדינת הרווחה אם יצלח, ולא יחסלה אם יכשל. זהו מאבק על פריווליגיה. מי שהופך אותו למאבק על אידיאולוגיה, טוען בעצם שאילולא מצאה לנו היוזמה הפרטית מרבץ הגז, לא ניתן היה לקיים כאן מדינת רווחה. 20 מיליארד או 70 מיליארד ₪ שיתווספו לקופת המדינה, לא צריכים להשכיח מאתנו את עשרות המיליארדים שנגבים כל שנה בעודף מאזרחי ישראל ולא מוחזרים להשקעה הציבורית. "נס הגז" לא מבטל את מיליארדי השקלים שמשקיע הציבור בחסכונות שונים, שלו רק היו מושקעים בתשתיות ציבוריות במקום בחברות פרטיות בחו"ל ובארץ, הרחבת ההוצאה הציבורית, צמצום פערים ועוד מיני תופעות של צדק חברתי, היו יכולות להתגשם ולא להישאר כחלום – וכל זה, בלי שמצאו לנו גז מתחת לרגלים. הסכומים שנוכל לשלם בעזרת הגז שנמצא, לא יכסו פרומיל מהמחיר המוטל על כל אחת ואחד מאתנו, הרוצים להקים כאן, בארץ ישראל, מדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית, שתהווה אור לגויים.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא: תורה מנין? - שנאמר "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ"; ארץ ישראל – דכתיב (דברים ח) "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ", וכתיב בתריה "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה" העולם הבא, דכתיב (משלי ו) "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר".

סיפור "המרגלים" שנשלחו לתור את הארץ נלמד כמעט על ידי כל ילד בבית הספר היסודי. תריסר שליחים מתריסר שבטים יוצאים לבדוק את ארץ ישראל, בטרם יחליט העם שהוא עושה אותה לו למכורה.

"וַיַּעֲלוּ, וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ, מִמִּדְבַּר-צִן עַד-רְחֹב, לְבֹא חֲמָת. וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק… וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים… וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל… וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ…" (במדבר י"ג)

המרגלים מתצפתים על ענקים מאיימים בחברון, אך בהמשך מסעם הם מוצאים אשכול ענבים כה גדול עד ששניים מהם נדרשים לסחבו – בלי לדעת שמאות ציירים ידרשו לצייר את הסצנה בעתיד. את האשכול הם מביאים כעדות לבני ישראל על תנובת הארץ הטובה, אך בשל קשיים ברורים את העדות לקיומם של ענקי חברון, הם קצת מתקשים לספק בעין. אי לכך, בוחרים עשרה מתוכם לתאר תיאורי זוועות של כוחם ועוצמתם, המביאים לידי הכרה כי התנובה הטובה של הארץ, נחשקת ככל שתהיה, כנראה שמורה על ידי גורמים שבני ישראל לא יוכלו להם. אכן, שעת מבחן הוא לישראל – והעם, עומד בציפיות, ללא ספק:

"וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב – נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז…" (במדבר י"ד)

או, זה נשמע משלנו. אך התמזל מזלו של עם ישראל (או שמא לא התמזל, זאת נבחן בהמשך), שחונן במנהיגים אשר ניסו וכפי הנראה גם הצליחו לשנות את דעת הציבור מן הקצה אל הקצה.

"וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ – טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה' – וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בה', אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וה' אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם." (שם)

במילותינו, אומרים משה, אהרן, יהושוע וכלב, אל בני ישראל: מדובר בחלקת ארץ טובה וחשובה לנו, התרים במדבר. הגענו אליה מתוקף גורלנו המשותף. אין ספק שנאלץ להלחם בכדי לזכות בה, אך כל בריחה ממאבק חיוני זה, תהיה הפניית עורף לגורלנו ולאמונתנו.

עברו בערך 1295 שנות קיום ריבוני של עם ישראל בארץ ישראל, חסר 47 שנות גלות ראשונה, ולאחריהן שוב כאלפים שנות גלות ושוב תשא העדה קולם בגולה ויבכו, ושוב יקומו לבני ישראל מנהיגים אשר ישכנעו אותם כי אין דרך אחרת לעם ישראל מלבד כינונו הריבוני מחדש בארץ ישראל. מ"שעה ששישה מיליונים תלויים בשׂערה שׂרופה" של ברנר, ועוד לפניו משה הס שכתב ברומי וירושלים ב-1862: "יותר משהגרמנים שונאים את דת ישראל, הריהם שונאים את עם ישראל… לא תיקונים בדת, לא המרת הדת, לא השכלה ואמנציפציה, יועילו לפתוח לרווחה לפני יהודי גרמניה את השער אל חיי החברה." וכמובן תיאודור בנימין זאב הרצל שכתב: " נמצא שמן המדינות האלה יגרשונו ובמדינות אחרות אשר נמלט אליהן ירצחונו. האין הצלה? יש רבותי, יש אחת אשר כבר היתה לפנים…. הענין הישן והפשוט הזה הוא יציאת מצרים."

גם מנהיגים אלו, לא התכחשו לפירוש הנהוג לדברי ר' שמעון בן יוחאי דלעיל, כי "ארץ ישראל נקנית ביסורים". עם זאת, מנהיגי העם החדשים הצניעו במעט את החלק החיובי של "תנובת הארץ". כמעט לא תראו אשכול ענבים עסיסי או הבטחות לחלב ודבש בכתביהם. האם זה בגלל שינויים בהרגלי הצריכה של העם, או בשל שינויים בתנובת הארץ, אין לדעת. אין ספק עם זאת, שמעת חזרת היהודים לארץ ישראל, תנובת הארץ, פרייה ותוצרתה הרקיעו שחקים. יש המכנים זאת "נס כלכלי" ויש המעדיפים, בצדק לטעמי, לנתח את הנס ולמצוא את מקורות נביעתו – מן העושר המשאבי הטמון בארץ, מן העושר הטמון בכושר האנושי שניתן לארץ וגם מן העושר הנשאב ממקורות הנפש, הנכונה לתת מעצמה ומישותה למען קיום יהודי בארץ ישראל. כל אחד יחליט מהם האיזונים בין המרכיבים השונים, אך ברור כי יותר משהיתה הארץ זבת חלב ודבש, ידעו מתיישביה וחלוציה את המאמצים והכושרים הנדרשים מהם, כדי שתהיה לארץ תנובה שכזו.

אלא שבתקופה האחרונה, נדמה כי בעוד העושר הטמון בכושר האנושי פורה עד מאד ומקבל מושגים וביטוים מ"הראש היהודי" של פעם ועד ה"Start-up nation" של היום, העושר הטמון במשאבי הנפש הולך ודל. במילים אחרות התרומה, שלא תסולא בפז וגם לא בכסף, הנובעת מנכונות מקימי הארץ להשקיע את דמם, חלבם, מרצם ולעיתים גם את חייהם ממש, בעבור בנין הארץ והמדינה היהודית, דמוקרטית בארץ ישראל, כבר פחות נחשבת וגרוע מכך, הרבה פחות נוכחת, קיימת.

זהו מצב המעמיד בסכנה גדולה את קיומה של מדינת ישראל בדמותה הנשאפת הנוכחית כמדינה יהודית ודמוקרטית, המקיימת שוויון זכויות לכל. מנהיגי האומה החדשים, שהחליפו את משה, אהרון, כלב, יהושוע, הס, ברנר והרצל, מבינים זאת וודאי. חלקם לפחות. אך נדמה היה עד כה שקצרה ידם מלהושיע, בתחום זה של הכשרת נפש הדור אל פני המערכה, המאבק והקשיים, שצופנת לו חלקת ארץ זו.

אך לקוצר היד המביך הזה, נזדמנה אֲרֻכָּה. מה גדולה היתה אנחת הרווחה של מנהיגינו, כשנגלה לפתע במעמקי הים התיכון, מצבור של 780 מילארד מ"ק של גז טבעי, שתמיד ידענו שיש כאן אבל לא עָלִינוּ עליו. התחבא טוב השובב.

כך שוב, לפתע, למרות הירידה המוסרית, הערכית, והתדרדרות כוח נשיאתו של הציבור את עול החיים בארצנו, באה הארץ, זבת החלב והגז להצילנו. הנה אשכול הענבים המוגזים מחד – בואו ונרשנו כי יכול נוכל לו. אך מאידך, מיד קמו לנו ענקים חדשים (כתלמי ואחימן מחברון דאז): בראשם יצחק תשובה, שהוא כה בראש עד שכמעט שוכחים את תדמור, כהן ורוזנברג מאבנר קידוחים וכמובן את מחזיקי המניות הרבים והעשירים של חברת נובל אנרג'י מארצות הברית, ביניהם הוזכר שמו של חבר יקר בשם ג'ון קרי, שיש לו עוד כמה עיסוקים באזור נידח זה, בו אנו חיים. הוא בינתיים, ככל הנראה, מכר את מניותיו. אולי הוא יודע משהו שאנחנו לא.

הנה נמצא למנהיגי האומה החדשים פתרון – אמנם קשה לחיות כאן, אבל תראו, אפשר להתעשר. רק חבל שכל הכסף ילך למספר קטן של אנשים. ומיד הדיון עובר למימדי וויכוח ענקי בין אלו הרוצים שהמעטים יקבלו הרבה וישלשלו זאת כלפי מטה לציבור לבין אלו הרוצים שכולם יקבלו את חלקם במשאבי הטבע של כולנו (מי זה כולנו, שאלה טובה, תלוי את מי שואלים).

למען הסר ספק, אני בעד הלאמת מאגרי הגז, תמורת סכום ראוי, כמו שאני בעד הלאמת הקרקע ומשאבי טבע נוספים, וכן הלאמת משק החשמל, תשתיות התחבורה. אני בעד סבסוד חקלאות ותעשיה מקומית. אני בעד שירותי חינוך ובריאות בחינם לאזרחי המדינה. אלו בסיסי קיום להם זקוקה אומה, המתיימרת לחיות בשטח קטן, בגיוון דתי ועדתי נרחב, להיות בית לאומי ליהודי העולם ולקיים חברה צודקת ומוסרית, שתהווה אור לגויים. אם אנחנו רוצים את כל זה כמובן, אז לפעמים צריך גם להלאים, לסבסד ולפגוע קצת בשוק החופשי.

אך זו לא תמצית המאבק הקיים לצערי. בעוד האחד קורא לשני גנב ועבד לבעלי ההון והשני קורא לראשון קומוניסט ואנרכיסט, שניהם מבקשים בעצם רק דבר אחד – כסף. כסף קל שניתן לעוור בו את עיני הציבור מראות את המחיר, את הקשיים, את המשימות הגדולות העומדות בפני אזרחי מדינת ישראל, אם אכן רצוננו להקים כאן חברת מופת, מדינה ציונית ועוד ועוד מעלות, הרים וגבעות לטפסן.

הכל דוהרים למימוש חביות הגז המפנקות שנמצאו לנו ולריב ולמדון הנדרשים בחלוקתן. אך מי שיסיט את עיניו מעט שמאלה, אל מדרון הסלעים, יראה אותה בצד הדרך, שְׂרוּעָה לבלי נוּע, מתנת היסורין של ארץ ישראל, אליבא דרבי בן יוחאי.

אתם יודעים מה? גם אם הכסף הוא באמת יעד טוב להאבק עליו. הרי, אנו כבר אחרי שישינסקי. המאבק הניטש כעת אינו על הסכום שינתן לאזרחי ישראל בין אם במחיר שיקבע ל"יחידת אנרגיה" ובין אם בקרן התמלוגים שתאגר במחסני אוצר המדינה. המאבק היום הוא על פרק הזמן שמחיר היחידה יהיה מפוקח. כי, זאת לדעת, ברגע שמישהו אחר יקנה את מאגרי כריש ותנין, תהיה פה תחרות כזו, ששוב לא יהיה צורך לפקח על המחיר וכל אחד יוכל להגיז כפי שידבנו לבו את רכבו, ביתו, מפעלו וחלומותיו כאחד.

שוב, הפתרון הוא תחרות. על ההלאמה, שהזכרתי לעיל, כבר אף אחד לא מצייץ. צועקים שזה משאב טבע שלנו, אבל מזכירים לכל שאנחנו לא ב-1948, עת הלאימה המדינה הלאימה ממשה נובומייסקי את מה שנשאר ממפעלי ים המלח לאחר מלחמת העצמאות, אנחנו קצת יותר קרובים ל-1995 עת נמכרו המפעלים לאייזנברג, ומשם לעופר, והעתיד מי ישורנו.

ברור לכל שחובה להאבק. חיוני שמשאב טבע זה יחולק לציבור בהיקף גדול ככל הניתן. אין ספק שמתווה המשאיר בידינו באמצעות מיסוי ותמלוגים 20 מיליארד שקלים בשנה פחות עדיף מכזה המשאיר בידי הציבור 70 מיליארד שקלים. אך חשוב להבין – הכסף הזה לא יקים כאן מדינת רווחה. הנאבקים על תשלומים ותמלוגים אלו, גם אם יצליחו, לא ישנו את השיטה אלא רק ישמנו אותה. אם לא יחליטו להגדיל את ההוצאה הציבורית, ההכנסה, גם אם תגדל ותתפח רק תסייע לסדר הקיים. וגם אם יחליטו להגדיל את ההוצאה הציבורית, אם לא יעשו זאת על מנת לחזק ולבצר את כח העמידה של הציבור הישראלי – יהודים וערבים, גברים ונשים, בני עדות, שכונות, ערים וישובים שונים ומגוונים – לא יהיה בכך כל מזור לבעית היסוד של קיומנו בארצנו.

מאבק הגז הנוכחי משמש כעת חבל ההצלה למי ממנהיגינו שבוחר להימנע מלגשת, לעסוק ולנבור בשאלת יסוד זו: המחירים אותם הציבור ובראשם מנהיגיו צריכים לשלם, כדי להקים דווקא כאן את החזון עליו חלמו ואותו הגשימו חלוצי ומיסדי הארץ, מכל הלאומים, העדות, השפות והגלויות.

מי שיבחר לגעת בחומר הנפץ האמיתי הזה, ממילא יענה על שאלת הגז, כמו גם על שאלות הפנסיה והדיור. מי שיבין שהשקעה ציבורית גדולה חייבת להעשות כדי להכשיר מחדש את הדור הבונה כיום את ארצנו, להתמודד עם הקשיים הכרוכים במשימות שעל כתפיו, יביא, אולי בהשקעה זו, גם שינוי ציבורי, ערכי ומוסרי, שיתן מענה למוצאי הגז יחד עם משתמשיו. בין אם הוא ילאים, יפקח, יגביל או יתמרץ את הפעולה – אחת היא התוצאה: הציבור יהנה מהגז, מהקרקע ומשאר משאבי הטבע המעניק לנו מטובו, אבל לא ישכח את החומר הקשה, החזק והכואב – החומר ממנו עשויים החלומות, שעליו נבנתה מדינת ישראל.