וישמן ישורון, וישמן

‏י"ח ניסן, תשע"ה – ‏7 אפריל, 2015

שלוש המילים הללו (שבכותרת) היו ציוץ התגובה הראשוני שלי בשעות הבוקר המוקדמות של השמונה עשר במרץ 2015.

הביטוי המקורי- "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", המופיע בספר דברים, פרק ל"ב, הוא חלק מקינה עתידית שמכתיב ה' למשה טרם מותו, ומטרתה להסביר לעם ישראל את הצפוי לו. תחילתה בתיאור הטוּב הניתן לעם מאת האל. משם אנו עוברים לתהליך הבלתי נמנע, הַנִּפְתָּח בעם המתבוסס במשמניו, אַחַר חוטא לאלוהיו וסופו, עקב כך, גזירות ושמד. בין היתר צופה משה לעם שיאכל את "תנובת שדי", הכוללת דבש מסלע, חמאת בקר, חלב צאן, כרים ואילים, בני בשן ועתודים, וזה רק הדבש והחלב (ובעצם גם הבשר), יש גם שמן ויין (דם-ענב) והסוף ידוע לכל דיאטן מתחיל – "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ".

באופן כללי שמן נחשב לדבר מקדם. שמן בגלגלי המהפכה היה מאז ומעולם גורם מזרז. אך מדע האנטומיה והקרדיולוגיה גילו לנו ששמן יכול גם לסתום עורקים, לעכב ואף להרוס. במובן הזה השמנת היתר של ישורון בקינת משה לעתיד העם, היא כנראה העדות הכתובה הראשונה למודעות ל"שומן טראנס".

ההשמנה הכפולה בציוצי לא נועדה רק לתאר את מספר המנדטים הגדול שקיבל מר נתניהו, ראש ממשלת ישראל המתמיד ביותר שידעה ארצנו, אלא ובעיקר לנסות ולתאר את נסיבות היווצרותם של מרבצי מנדטים שכאלה באמתחתו, פעם בפעם.

חנוך דאום פרסם פוסט שזכה לשיתופים רבים בדבר חבר "שמאלני מתוק מהברנז'ה", שאין בקרב חבריו הממשיים והווירטואליים ולו אחד שהצביע לנתניהו. גם רותם שטרקמן פרסם כתבה המנתחת את תוצאות הבחירות כתוצאות של שבטים שונים בערים שונות, בשכונות שונות, באמונות שונות ובעיקר (או גם בעיקר) במעמדות סוציו-אקונומיים שונים. אך מבט מעמיק יותר בפילוח לפי קלפיות ושכונות מאפשר הנחה אחרת.

לו בחנו את ההצבעה ה"פנים גושית", אם בכלל ניתן לדבר עדיין בגוש ימין וגוש שמאל. לו ניתחנו את המצביעים לשס, יהדות התורה וישראל ביתנו למול מצביעי הליכוד בשכונות השונות, יכולנו לראות שבשכונות העניות ביותר במדינה (מעבר לאלו שבהן גרים ערבים, בדואים ודרוזים) הליכוד אולי ניצח, אבל המפלגות המכונות "קטנות" כמעט שוות בגודלן אליו. למשל ברוב שכונות אשדוד, הליכוד אמנם "מנצח" עם כ-43 מנדטים אך ישראל ביתנו מקבלת כ-24 מנדטים – הרבה יותר מסך המנדטים שקיבלה ומספיק כדי להביא את ליברמן לדרוש רוטציה מנתניהו, בניהול עניני אשדוד לכל הפחות. כך ניתן לראות גם בבת-ים. בשכונות דרום תל-אביב הקואליציה המסתמנת ללא ספק נשלטת על ידי 44 מנדטים של הליכוד, אך אין קואליציה בלי 30 המנדטים של שס שבחרו מצביעי שכונות אלו.

אז למה בפועל ה"ניצחון" בבחירות לא נחלק שווה בשווה בין נתניהו, ליברמן ודרעי. ובכן, תתפלאו לשמוע, בערים הגדולות ובשכונות מבוססות ביותר ישנו רוב גדול של מצביעי ליכוד. כן כן, אחינו, בני המעמד הבינוני-גבוה, תאומינו לנשק ולמשק הם, ברובם הגדול, לא פחות ממצביעי ליכוד. לא "השקופים", אליהם פנה דרעי, הצביעו לנתניהו, אלא שכנינו לקובית ה"אופן-ספייס" ולבית הדירות שנבנה במיוחד למידותינו בשיטת הבנייה הרוויה. הם משלנו. הם פשוט לא הצביעו ליאיר לפיד ולא ליצחק הרצוג.

אני יודע, זה ממש הולם ברקוֹת. למה למישהו שיש לו מספיק כסף ואינו מדוכא, מושפל, מודר ומנוצל להצביע לנתניהו ולליכוד? האמת שזה לא ממש צריך להפתיע. בין אם זה בשל התבגרות בבית שהעריץ (ולא בלי צדק) את בגין. בין אם זה בשל תחושת אי-הביטחון בעצם החיים בארץ והפחד מהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. פחד שגם מי שיש לו כסף לכרטיס טיסה מכאן יכול לחוש, אם יש לו חינוך פטריוטי לאומי ארוך שנים. בכל זאת, המחנה הלאומי צריך להצדיק את שמו. רוב מצביעי נתניהו לא עשו זאת כי הם עניים – כמו שנוח לרבים כל כך לחשוב ולהגיד – להפך, הם עשו זאת כי הם לא רוצים להפוך לעניים, למודרים, למנוצלים, לחלשים. במובנים מסוימים רבים מהם לא רוצים לחזור לשם. למקום בו נאלצו לדור הוריהם.

צר לי לאכזב אך ניתוח תוצאות הבחירות ברמה השכונתית מבהיר כי המשפט המפורסם "הוא דופק אותם והם מצביעים לו" פשוט לא נכון. מי ש"נדפק" באמת מצביע לשס, לישראל-ביתנו, לאגודה וגם ליחד. זו הצבעה שהיא גם לנתניהו, ברוב המקרים, אבל עולם הפוליטיקה גדול ועגול. ראו מה קרה למצביעי אגודה ושס בבחירות 2013. רוב מצביעי הליכוד אינם מוחלשים, אינם מודרים, אינם עניים. כמו רוב מצביעי המחנה הציוני (למעט אותם אחוזים בודדים עשירים כקורח הגרים במספר ישובים קטן) וכמו מצביעי יש עתיד, גם מרביתם של מצביעי הליכוד וגם מצביעי כחלון הם מעמד בינוני גבוה. הם עובדים במקומות מאורגנים, במגזר הציבורי ובעבודות מכניסות. הם גרים בבתים צמודי קרקע, שנתניהו זה עתה סיים להעבירם כביכול לבעלותם, אחרי שנים בהם המנגנון המפאיניקי (לתחושתם) גזל אותם מהם בכך שדרש עליהם תשלום חכירה, כמנהג היהודי הקדום והצודק הקובע כי "הארץ לא תמכר לצמיתות". נתניהו העריך שתחושת הבעלות (הפיקטיבית יש לציין) על בית כנראה תתגבר גם על הערכים היהודיים הנושנים – העריך וצדק.

לכן גם הנוחות הפתלתלה בה גזר הרטוריקן יעקב אחימאיר את הציבור הבוחר לשניים ובמובן מסוים את העם היהודי לשניים – ליהודים ולישראלים, אינה אמיתית. לזכותו יצוין כי הוא מביא חלוקה זו מפיו של נשיאנו לשעבר מר פרס, שגם לו היה נוח לחלק כך את העם. אם ננתח את תוצאות הבחירות השכונתיות נבין שחלק גדול מהרפובליקה היהודית של יעקב אחימאיר, שכחה את "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נ"ח).

יתכן שברמה הפנימית והנפשית מצביעי הליכוד וגוש הימין – המכונים "היהודים" לשיטת אחימאיר – מחוברים לאמרה זו באופן חזק ועמוק יותר. אחרי הכל, הם לא "שכחו מה זה להיות יהודים". אבל בחירתם באדם שקיצץ את ההשקעה הציבורית בחברה ושדאג בעיקר לבעלי הממון – גם אם הממון הוא 10 דירות בפרויקט סביוני אור עקיבא (הון שמצביעי שס, ליברמן ואגודה יכולים רק לחלום עליו) ולא דירת פאר בפרויקט אקירוב – בחירתם בנתניהו מראה שהם שוכחים את קשרי הנימים העמוקים לצדק היהודי של עמוס, ישעיהו וירמיהו, גם אם הם שונים בו בביקור נוסטלגי בבית הכנסת השכונתי.

שלא יובן לא נכון. אין ספק כלל שרובה של הרפובליקה הנגדית – "הישראלית" לשיטת אחימאיר – שכחו מימרות צדק אלו גם הם. מי שכח קודם, אין זה משנה. מה שמשנה הוא שישורון אוכל את משמני הארץ כפי שחזה משה רבנו, ומי שאוכל משמין ומי שמשמין בועט – ואנו מתפלאים שהוא ממשיך להשמין.

גם המתאוננים על "היקף הילודה בקרב מצביעי הליכוד" תוך שהם מסתתרים תחת המינוח "דמוגרפיה" וביניהם פרופ' בכירים רבי פרסומים ואינטרסים לשינוי שיטת הממשל, יכולים להניח את נשקם הטהור. לא מדובר בדמוגרפיה, אלא בסוציולוגיה. במקום בו אנו לא נכונים לשלם כל מחיר על החיים עצמם, הרי שנעדיף את מי ששומר על חיינו במחיר של חיי אחרים.

אין ספק, נתניהו הוכיח באופן שאינו משתמע לשני פנים, שכדי לשמור עלינו ועל החיים עצמם, לשיטתו, הוא בהחלט יודע לפגוע באחרים ולהפקיר את חייהם, יהיו אחרים אלו ערבים, עניים, מסתננים, עובדים זרים, אזרחי ארצות הברית או כל שעיר אחר לעזאזל. אז אין ספק שאם חשים אנו חוסר בטחון וקושי, כל שאנו צריכים או לבחור מישהו שיספק לנו מספיק בטחון ויקל על חיינו, באמצעות יצירת ציבורים החשים יותר חסרי בטחון ויותר קשיים משיש לנו. לצורך כך אין ספק שנתניהו הוא הבחירה הנכונה.

ועוד. בסוציולוגיה שלנו שהתעצבה לה במזרח התיכון, בו כידוע חייבים להיות חזקים, כשהרוב לא נכון ולא מבין כלל שעליו לשלם מחיר במאבק למען חיים מוסריים וצודקים, במדינה יהודית ודמוקרטית, כחזון הציונות, לא יפלא שהנכונים לשלם בחייהם – אז אנשי ההתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים, מצביעי מפא"י ומפ"ם דאז, וכיום אנשי ההתנחלויות מצביעי הבית היהודי והליכוד – הם הגרעין הקשה הקובע את הנרטיב, לפיו ישלשלו השואפים לחיות את פתקיהם לקלפי.

אם אנחנו חושבים שככל שיגבר העוני כן יגברו הקולות לליכוד, אנו לא מבינים את הסוציולוגיה הממשית. ככל שיגבר העוני תפולג ותפולח המפה הפוליטית. הליכוד ירוויח מכך אולי, אך בוחריו ימשיכו להיות הרוב – אנשי המעמד הבינוני-גבוה, המעונינים לחיות טוב בארץ הזו. זו לא בקשה כל כך הזויה, השאלה היחידה היא מי ישלם את המחיר.

זו לא מלחמת מעמדות. זו מלחמת ערכים בתוך אותו המעמד (למרות שיש מי שרוצה להגיד שאשכנזים ומזרחיים לא יהיו לעולם מאותו המעמד). חשוב שנדע – מצביעי שמאל וימין – ונסכים ביננו כי הרצון שנחייה פה טוב ראוי אך לא בכל מחיר. אם אנו רוצים לחיות כאן, המחירים צריכים להיות שלנו! לא של זולתנו. הבחירה בנתניהו היא בחירה שמישהו אחר ישלם את המחיר. זו לא דרכה של הציונות וזו לא דרכה של הלאומיות הישראלית-יהודית, האמורה להתגלם ביצירה הציונית המפוארת והחשובה, מדינת ישראל.

כוחו של שולית הקוסם

‏א' ניסן, תשע"ה – ‏21 מרץ, 2015

הוא קוסם. הוא גדול. מלך ישראל. מה לא נאמר ביום רביעי בשש בבוקר בבריכת השחיה של קריית שלום. רגשית, אין לי מילים אחרות ולא יכלתי אלא להסכים איתם. עם עולי ארצות המזרח בני השישים פלוס, שבאו לשחיית הבוקר שלהם, גם ביום שאחרי הניצחון הגדול, כאילו שום דבר לא קרה. ובעצם זה הענין – שום דבר לא קרה!

למעט כמה אנשים –  384 אלף איש לערך – שהאמינו באופן בלתי מוסבר לתקשורת וחשבו שהנה שלטונו של בנימין נתניהו הולך להסתיים, רק בגלל שהעם מאס בו וכעת יחליפוהו גם בדחליל, מבלי לטעון כמובן על איש מהמתמודדים מול נתניהו כי דחליל הוא, דחילו. רוב העם פשוט הלך לבחור ביום שלישי וקם לעמל יומו למחרת בלי שדבר ממשי קרה.

מצביעי לפיד שבאו אליו מקדימה עברו לכחלון. מצביעי מרצ שהאמינו לתקשורת עברו לעבודה. מצביעי הבית היהודי "תרמו איברים", כמשלה של ח"כ שקד, לליכוד והגלגל ממשיך להסתובב בדיוק באותו כיוון. לאן, אין איש יודע.

אולי הדבר הכי גדול שעשה נתניהו במחשבה מקדימה לקראת ההתמודדות הזו – אם הוא אכן "עשה זאת" – זה להמציא את כחלון, תואמו, תאומו, שכולם ראו בו לפיד מזרחי וחדש, שעוד לא איכזב – כאילו שכהונה של שנתיים כשר רווחה, שלא הביאו בכנפיהן בשורות לנזקקים, אינן אכזבה. כחלון לקח מלפיד והביא לנתניהו. עכשיו גם הוא מבין כמה זה קל למשוך את הציבור ובעיקר כמה קצרה התהילה וזמנית, עד כדי שהוא יקבע מה יהיה הרכב הממשלה – לפיד או חרדים, ליברמן ובנט או בוז'י וציפי – אבל רק לתקופה בת שנתיים בה יהיה שר אוצר ולא יעשה את מה שאיש לפניו ממילא לא עשה.

לכן, כנראה, החליט כחלון לפרסם אמירה, שהמאמינים לה כנראה האמינו גם לסקרים שהוצגו בY-Net, כי איננו חייב לשבת בממשלה. אני מאמין לו- שהוא לא מאמין לעצמו ושאת מה שאני אכתוב כאן הוא כבר למד לפני שנים ועכשיו הוא גם מיישם. אני מאמין באותה דבקות גם לקולות הנשמעים מצד העשיריה הפותחת של המחנה הציוני, המצטטים כטרובדורים: "עוד הדרך רב", "וגם אם ארוכה הדרך", "הדרך ארוכה היא ורבה" ועוד. ציטוטים שמטרתם לומר: אנחנו רואים לטווח הרחוק. נלך לאופוזיציה (כאילו שהם מקבלים עשרות טלפונים המזמינים אותם לקואליציה, הם מקבלים וודאי אחד או אולי שנים) ובעשור הקרוב נבנה את התשתיות שיחזירו אותנו להגה השלטון.

זה נשמע כמעט הגיוני. אחרי הכל אם אנשי ה"מערך" מצטטים את משפטו של הרב יהושע ויצמן, שהפך להיות המנון המתנגדים להתנתקות "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", זה באמת נשמע כאילו מישהו הבין משהו.

ובכל זאת, אני מציע לכל דוחסי הציוד אל תרמילי הOsprey היקרים למסעם, לשקול שוב שמא הדרך הארוכה מתאימה רק למי שנמצא במקום השני או השלישי והיא תסתיים מיד כשיגיע למקום הראשון, או לפחות המספיק ראשון לטעמו – וכידוע טעם המקום הראשון הוא טעם מוכר. קוראים לזה דם, וכל הנדרש זה לדאוג שהיריב ידמם יותר ממך, ועדיף לפני שמתחילה התחרות.

רעיון הבניין מתוך האופוזיציה בין אם הוא מגיע מכחלון, לפיד, שפיר או גלאון, הצליח במדינת ישראל הצעירה כיום רק לשני אנשים – מנחם בגין ובנימין נתניהו. את מהפכו של בגין ב1977 ניתחו כה רבים שאין סיבה לעוד אזוב קיר לעסוק בכך. אבל איך עושה זאת נתניהו? מה הוא בנה מהאופוזיציה ואיך?

כדי לבנות צריך תשתית. בנימין נתניהו לא ניצח כי באשדוד מצביעים לו ולא להרצוג. הוא ניצח כי היה מי שהוציא את תושבי אשדוד להצביע והוא עשה זאת במרץ, בלהט ובנאמנות כמו שיש רק למי שרואה ב"ארץ ישראל השלמה" חזון שאסור לגעת בו ולפגוע בו ולו בשעל אחד. הוא ניצח כי היה מי שדאג למנוע את הזיופים בקלפיות בהן לליכוד אין הרבה קולות, ישובים ערבים אך גם ישובי ספר יהודים. גם כאן עשו זאת חסידי "זו שלנו זו גם כן" ולא שותפי, השחיינים מקריית שלום. הם עשו זאת כי על בשרם חוו מה זה ישוב ספר וכמה ניתן לשנות בו את ההצבעה. גם חסידי מפא"י ומפ"ם מהקיבוצים והמושבים ידעו, אבל הם שכחו כנראה לעסוק בזה הפעם (אפרופו, כשברק התמודד ב1999 הם דווקא בחרו לזכור).

משך שנים נבנה הכח הזה כדי לשמור על נתניהו, כברירת המחדל לה ממילא יצביע רוב העם, אם רק ידאגו שיגיע. נתניהו לא בנה את התשתית הזו כשישב באופוזיציה. המפלגות ש"תרמו לו איברים" עשו זאת גם אז וגם היום. זהו יעודן, לדעתן לפחות. נתניהו הוא רק הכלי, והוא ללא ספק מכשיר מתאים למלאכה. הוא נלחץ מהם, הוא מפחד מהם והוא ללא ספק יודע למה.

אבל נתניהו כבר שנים בשלטון והתשתית רק נבנית והולכת. לעומת זאת, איזו תשתית בנו הנבנים מן האופוזיציה? יותר נכון לשאול, איזו תשתית יבנו? מי שישב באופוזיציה שנתיים בזמן ממשלת נתניהו-בנט-לפיד ולא דאג להקים ולו גן ילדים אחד, לא דאג לבנות מוסד תרבות אחד, כי הרי הוא לא יכול, הוא לא בתפקיד ניהולי כשר בממשלה? גפני וליצמן וגם דרעי וישי, למרות מתקפה חסרת תקדים של יש-עתיד והבית היהודי, ידעו להשיג את תקציבי הישיבות ולמנוע את התיקונים והפיקוח שהוטל על וסיכן את מסד הפעולה שלהם.

אנשי מר"צ, שהאופוזיציה בדמם זורמת, ובמיוחד אנשי העבודה, שהחליטו (לא שמישהו שאל אותם) להזרימה מחדש בדמם כבחירה שתוארה בפסים וצבעים של אידיאולוגיה וערכים, לא בנו כלום בהיותם באופוזיציה, חוץ מאולי קשרים עם חלק מגופי התקשורת שהביאו להם ללא ספק את הניצחון הוירטואלי הגדול ביותר שנראה עד כה (אולי למעט הנצחון שחזו לפרס ב1996).

הבעיה היא שנצחון וירטואלי מאפשר שלטון וירטואלי ושלטון וניצחון אמיתיים משיגים בתום ספירת קולות הימאים, שכבר מזמן לא מצביעים כי הכל נמכר בבורסה ואין לנו אוניה אחת בים שיש בה יותר מ14 אנשי צוות ישראליים, כנדרש בלשון החוק.

——-

נ.ב.- בכסף שהשקיעו במערכת הבחירות הזו, ניתן היה לבנות לא רק מסד, אפילו טפח או שניים ועדיין היה נשאר עודף, אבל בין סמי הזיה בדמות יועצים וחברות קמפיין תקשורתי לבין השקעה בתשתית ליצירת האוטופיה, רוב ה"מהפכנים" בוחרים באופציה הראשונה, תמיד. וודאי קשה להאשים בכך את מי שכדי לשרוד רק צריך להשיג את חברו ותו לאו.

השוק גווע

‏י"ד אדר, תשע"ה – ‏5 מרץ, 2015

כותרת עיתון דה-מרקר זעקה: "הנושא המשפיע ביותר על הבחירות – יוקר המחייה". מענין, תהיתי, האם התכוונו המשיבים בסקר לומר שקשה להם לגמור את החודש ולכן זה ישפיע על בחירתם, או שמא הם נכנסו לעומק הבעיה הפיננסית בישראל, ניתחו, בדקו וקבעו כי "יוקר המחייה" הוא הבעיה?

עד כדי כך הטרידה השאלה את נפשי, שמצאתי עצמי קורא את דבריו של הסוקר מטעם הקריה האקדמאית בקריית אונו, עו"ד יובל אלבשן, הנושא בתואר הדיקן לפיתוח חברתי של המוסד האקדמי. אלבשן מפרט: "ממצאי המחקר מראים שהמחאה החברתית לא מתה, ובדומה למה שמבקשים להציג ב'מחנה הציוני', מרבית הציבור בישראל (73.5%) מוטרד מיוקר המחיה בישראל… בעוד שהליכוד מנסה להעמיד על סדר היום את הסוגיה הביטחונית, רק 52.1% מהציבור הגדירו אותה כנושא החשוב ביותר לטיפול הממשלה… רק מי שילחם במונופולים ויוביל להורדת מחירים באופן משמעותי במוצרי הצריכה – רק הוא יקלע לדעת העם" קובע אלבשן.

פסקה מרתקת המבהירה כי לדעת הסוקר, שלא לומר לדעת המפרסם את סקרו, המחאה החברתית דרשה מלחמה במונופולים והורדת מחירי מוצרי הצריכה, טוענת כי האג'נדה של המחנה הציוני, הורדת מחירים (ואני חשבתי שזה בכיס של כחלון), גוברת על האג'נדה של הליכוד, שמסתבר שהיא ביטחונית. חשתי חוסר הסכמה מסויים עם עו"ד אלבשן, אבל המשכתי לקרוא. אז קיבלתי תשובה לשאלתי באשר למידת העמקת הנשאלים בענייני הפיננסים של מדינת ישראל. מסתבר שאותם נשאלים,  ש-73% מהם מוטרדים בסוגית "יוקר המחייה" עד כדי שהפתק אותו ישלשלו לקלפי יקבע על בסיס עמדות והבטחות הנבחרים בתחום זה בעיקר – רק 29% מהם רואים בחינוך סוגיה שתשפיע על פתקם ולבריאות נתנו דעתם רק 13% מהנשאלים הנוהים אלי קלפי.

זה הספיק (לי לפחות), כדי להבין שהסקר האמור, כנראה, מושפע יותר מהשואלים מאשר מהנשאלים. הספיק לי כדי להבין שמי שטוען שיוקר המחייה חשוב פי שלוש מחינוך ופי ארבע מבריאות, כנראה לא עמד על ההבדלים בין יוקר מחיה, השקעה, תקציב, כללים פיסקאלים, משק לאומי ועוד. לגבי הנשאלים הרי שהם לא עמדו על הדקויות מתוך פיזור דעת, ככל הנראה. אך, בהנחה שפרסום הסקר לא נעשה מתוך פיזור דעת, אני מאמין שהמטרה המרכזית בכתבה היא לומר בצורה ברורה ושאינה משתמעת לשני כתבים, שהכי חשוב זה יוקר המחייה.

אם הבנתי נכון משיטוט אקראי בעיתון הכלכלי המדובר, הרי שהורדת יוקר המחייה היא שם אחר לזה שיהיה יותר זול. איך עושים זאת? בהנחה שאת ואתה לא מייצרים את המוצרים ולא מספקים את השירותים אלא רק צורכים אותם, כל שצריך הוא תחרות ומיד מחירם יהיה נמוך ככל הניתן. לפי כל כללי הכלכלה החופשית, הרי שאם רק נשב ונניח לעשות (לסה-פייר) השוק יוזיל את שדרוש בהוזלה- סלולרי, דלק, חשבונות בנק, קוטג' ועוד מוצרי יסוד, וייקר את שראוי לו שיהיה יקר- יהלומים, זהב, ארוחת גורמה ומנכ"לים.

אבל, כאן מופיעה הבעיה, הניבטת מכל כתבה העוסקת בנושא האמור (כ70% מסך הכתבות בעיתון לערך). מסתבר שכשלי שוק קשים ומכעיסים, מונעים מהשוק לעשות את דברו בעוד אנו נחים. מונופולים, ועדי עובדים, שחיתות שלטונית, רגולציה ממשלתית, ריכוזיות ועוד ועוד כשלים מעיבים על חופשיות השוק. עד כדי כך קשים המכשולים, ששיטת השוק החופשי יושבת באמצע הרחוב ובוכה בכי מר, כאילו שלא היא זו ששולטת בכיפת הכלכלה העולמית מאז המאה השבע-עשרה.

בזמן האחרון התפתחו יללות השוק החופשי המתקשה והשתכללו טיעוניו, עד כדי שימוש במחאה החברתית לטובתו (כאילו שהוא הפתרון ולא הבעיה). מתנגדי השיטה ידעו לענות בקלות להתקפות חסידיו מקרב חלוצי דה-מרקר ו"סתם קפיטליסטים" על ועדי העובדים ועל קריאותיהם לפירוק הכלים הרגולטוריים של המדינה. בכל זאת איגודי עובדים ומדינת רווחה הם שם דבר. אך הליין החדש יחסית של טיעונים כנגד בעלים של חברות עסקיות, פירמידות, ריכוזיות ועוד, תופס אותם קצת לא מוכנים. בכל זאת טענות כנגד "טייקונים", שמרבית מתנגדי שיטת השוק החופשי אוהבים לשנוא, קצת מבלבלים כשהם באים מהפה של הקפיטליזם. בינינו, מי לא אוהב ומי לא ציטט את המתקפות על החתונה של תשובה, המטוס של דנקנר והחוף הפרטי של העשירון העליון, ובצדק.

אבל כמו ששאלו רבים אחרי הנאום של ראש הממשלה בקונגרס ארצות הברית" אם no deal is better than a bad deal – אז, אדוני ראש הממשלה, איזה דיל אתה מציע? כך גם כאן צריך לבחון, למול המתקפה על בעלי ההון מהי החלופה המוצעת.

בלי להרחיב בנושא ניתן לומר כי לחלופת אבירי השוק החופשי ניתן לקרוא בשם הקוד "הבורסה". במילים אחרות, מי שיקבע מי יהיה הבעלים בפועל של כל דבר שאפשר לעשות ממנו כסף, הוא מי שמשקיע כסף כדי לעשות ממנו כסף. אותו ענן מזומנים בלתי נדלה שמטפטף מטיפותיו על שדה זה או אחר בכל פעם, בכל מקום על פני הגלובוס, בלא שעומדים בפניו כל גבולות ומחסומים, שיקולי מוסר או אחריות, רק כדאיות, תועלתיות וכיוצא באלו.

הנה התשובות: מי יחליף את דנקנר (כדוגמא כמובן)? מי שיש לו כסף. למה להחליף את דנקנר? כי הוא שולט ביותר מדי דברים ומעלה מחירים. מה תהיה מטרת מי שיחליף את דנקנר? לעשות כסף. במילים אחרות – הבעלים אולי יהיו חדשים, הבורסה ישנה (או כדברי המשורר "הבורסה, בורסה").

ואולי, רק אולי, כשלי השוק הם המציאות. אולי הבעיה הזו של התאגדויות עובדים, הקושי הזה של מדינה שמשפיעה על השוק, הקטע המוזר הזה של מכסים לשמירה על היצור, ואולי גם המצב הבלתי מתקבל על הדעת הזה בו כל מי שנהיה בעלים של משהו רוצה פתאם להרוויח כמה שיותר כסף על חשבוננו – אולי כל אלה הם המציאות הטופחת בפני האידיאולוגיה של השוק החופשי, של היד הנעלמה ושל שאר האידאות שובות הלב, שבמפגשן עם קרקע המציאות, נשרטות קצת ומאבדות מעט מזוהרן.

אני, על כל פנים, מקווה שזה יותר מרק שריטה. כשאני רואה עיתון מפרסם סקר שמסביר שהכי חשוב הוא שיהיה לנו זול ושהחינוך והבריאות לא חשובים, אני מקווה ומייחל לכך, שמעשה עיתונאי כל-כך בלתי סביר, מבשר אולי סוף כל סוף את שירת הברבור של השיטה המוזרה הזו שנכפתה על האנושות, שנים רבות כל כך. אולי עוד בימינו אנו, יגווע זה השוק הסוער (כי "רק היום בזול ומחרתים על הסכין, על הסכין") ויותיר לנו לחיות עם כשליו.

מי שמזלזל לא מפחד

‏כ"ו שבט, תשע"ה – ‏15 פברואר, 2015‏

מה לא אמרו על אביגדור ליברמן. מפעילותו משך עשור לצד נתניהו עד כניסתו לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בתקופת נתניהו הראשון (לשמו), דרך הקמת מפלגת "ישראל ביתנו" ועד למערכת הבחירות האחרונה. דבר אחד בטוח, ברוב המקרים גם ביקורת שהוטחה בו, והוטחה לא מעט, מעולם לא כללה זלזול בנכונות כוונותיו, אמיתות דבריו ובעיקר לא ביכולת הביצוע שלו. לאחר שבמערכת הבחירות באחרונה הצליח ליברמן לייצר רשימה משותפת עם הליכוד שהגדילה את כוחו, שמרה על גוש ימין רחב בראשות הממשלה ובשלטון מלא בהתנהלותה ועוד, היה נראה שההערכה ליכולותיו גדלה והולכת. לפתע, במערכת הבחירות הנוכחית, החלו רבים להביע זלזול באדם וביכולותיו.

למה? שמא הכל נרגשים מהחקירה הצולבת בה נמצאת מפלגתו על בכיריה – הרי משך שנים מתנהלת חקירה נגד ליברמן עצמו, בנותיו ומקורביו, חקירה שגרמה לו להיות "שר חוץ בהקפאה", ובכל זאת, לא רבים זלזלו. שמא הזלזול נובע מתוצאות הסקרים למפלגתו. רצוי להזכיר כי מפלגה זו, שהקים וניהל מן המסד עד הטפחות, הגיעה בשיאה ל-15 מנדטים כשהסקרים ניבאו לה 11 מנדטים. יתכן שרוצים לרכב ואולי לחזק את הערכות הירידה ב"נאמנות" הקול הרוסי בשל השנים שהביאו להתערות בשארית ישראל. וגם, אולי – ואני מסתכן בקביעה קשה – אולי זה בגלל שהוא רוסי. סליחה עולה ממדינות חבר העמים. במילים אחרות – רוסי. לא ישראלי. לא משלנו. אז לא זלזלנו כל עוד לא יכלנו, אבל, הו כמה רצינו לזלזל וכמה חיכנו לרגע שנוכל (אה, כן – ואולי לא. אולי לא טבועה בנו גזענות שכזו).

כדאי לשאול, האם באמת כעת אנו יכולים לזלזל? ה"מציאה" האחרונה בארון ההלצות על ליברמן כיום, היא שבשל העלאת אחוז החסימה, שהוא קידם, התאחדו כלל המפלגות הערביות והן כנראה יקבלו יותר מנדטים מאשר היו מקבלות לו היו צועדות בנפרד, וזאת גם ללא מצב בו מי מהן היתה נפסלת בשל אי מעבר של אחוז החסימה ברמתו הישנה. הגדיל לעשות איימן עודה, ראש המפלגה הערבית שחוברה לה יחדיו במצוותו של ליברמן, שטען שהאחרון יכול לזכות לפרחים על תרומתו להצבעה במגזר הערבי אך הוא לא יוכל לתת לו אותם כי הוא (ליברמן) לא יבחר לכנסת והם לא יוכלו להפגש.

אחוז החסימה הביא בבחירות האחרונות לשיא של מצביעים שקולותיהם נעלמו כלא היו – כ- 270 אלף אנשים הצביעו למפלגות כמו ארץ חדשה, הישראלים, כח להשפיע, צדק חברתי ועוד. קולם הלך, הלכה למעשה, אל פח האשפה של ההיסטוריה. מדובר על כ-10 מנדטים שלא נספרו. זאת, בלי לחשב 30% מבעלי זכות הבחירה שבחרו פשוט לא להצביע. יוזמתו של ליברמן להעלאת אחוז החסימה, ככל הנראה, תביא את 10 המנדטים הללו להצביע הפעם באמת ולא לבזבז את הקול שלהם (טוב, כמעט את כולם, יש כאלה שלא מתעניינים בעובדות). יתכן שאף חלק מה"לא מצביעים" היא תביא להצביע – וטוב שכך.

10 מנדטים זה המון. המפה הפוליטית יכולה להשתנות מן הקצה אל הקצה. כל מי שמזלזל במהלך זה של ליברמן, כנראה לא מבין מה שינוי באיזון חלוקת הכסאות בבית הנבחרים יכול להביא עימו. דבר אחד בטוח: המהלך הזה נופל כפרי בשל לקמפיין ולדעתי גם לדעה האמיתית של ליברמן (אם יורשה לי להעריך את דעתו האמיתית של פוליטיקאי). תמציתה: "אזרחי ישראל – אתם פשוט לא יודעים איפה אתם חיים". ובמילים קצת יותר ארוכות: ליברמן חושב שאם תתעוררו יום אחרי ה 17 במרץ עם 17 מנדטים למפלגה ערבית (בהתאמה להיקפם באוכלוסיה), ועם מפלגה קיצונית ימנית כ"יחד" בכנסת, אתם תסכימו איתו – שליברמן הוא הוא המרכז והקיצוניים משני הצדדים רבים עד מאד.

כשליברמן אומר שאום אל-פחם, על 60 אלף תושביה – שכולם אזרחי המדינה ובוחרים פוטנציאלים בבחירות – צריכה לעבור לפלסטין, הוא אומר זאת כדי להתפרסם אבל גם, יתכן, כי הוא באמת חושב כך. להבנתו, כל מי שמזלזל בו היום, יתכן מאד, שיתפוס את ראשו בבהלה יום לאחר חגיגתה של הדמוקרטיה. בחזונו הכל יבינו שהצדק היה עימו ושצריך להפריד בין האוכלוסיות בישראל ואין מקום לדו-קיום. חזון עצוב שלצערי, אינו משול לחזון אחרית הימים.

בניגוד לליברמן, אני רוצה לראות את הציבור הערבי מצביע לפי מצפונו ולא נמנע מהצבעה בבחירות הקרובות. אני חושב שהם צריכים להצביע למי שמייצג אותם ואת רצונם. לא בטוח שזו הרשימה הערבית המאוחדת, אך בטוח שאם הם לא מצביעים, איש לא יצביע במקומם ולהם יוותר, כפי שמנהיגיהם רצו מקדמת דנא, למצוא נתיבי השפעה אחרים, לאו דווקא כאלה שיקדמו את הדמוקרטיה.

הבעיה היא שגם ליברמן רוצה שהם יצביעו. רק סיבותיו אחרות משלי. אני מציע לכל מי שרואה באיגוף הליברמני של "אחוז החסימה" אופציה לזלזול ולרגיעה תוך כדי ביטול כוחו של היריב – כי מי שעושה טעויות כאלה כבר לא מהווה איום – לחשב מסלול מחדש.

ליברמן מתווה דרך, כפי שעשה כל השנים הללו, באיכות, חדות ועוצמה גדולה. מי שמזלזל לא מפחד, ומי שלא מפחד נרדם על משמרתו. במזרח התיכון זו לא נראית שיטת פעולה טובה במיוחד.

משה מפרק את רמי

‏כ"ו טבת, תשע"ה – ‏17 ינואר, 2015

אם הכותרת נראית אלימה מעט, הרי שכל מי שמכיר את שיר השכונה, מבין שלפעמים צריך להזכר גם "באיזו שכונה אנו גרים" כפי שאמר אהוד ברק. בשכונה שלנו היום היה שיר הילדים, הארוך במקצת, ממיר וודאי את שורת הפתיחה שלו במילים: חבר'ה חבר'ה, רגע רגע, בנצי, ניסן ואריאל, משחקים לנו בקרקע ברשות מקרקעי ישראל. את ההמשך אני בוחר כמובן רק לצטט מהשיר: "בוא נתפוס אותם בכח וניתן להם מכות".

אם יש בשורה שמערכת הבחירות הזו לא צריכה, זה עוד מישהו שיגיד שהוא יפתור את מצוקת הדיור. לא בגלל שאין מצוקה ולא בגלל שיש המון בשורות. פשוט כי ככל הנראה, אם היו רוצים, כבר היה ניתן לפתור זאת. האם לא רוצים? אינני יודע. אני יודע שבפרפרזה על דברי מרטין בובר "עשרה כישלונות, אם הרוח מעידה בהם על סגולת מרצה, צירופם יהיה ניצחון", ניתן לומר שעשרה כשלונות שאין כלל רוח בצדם, צירופם יהיה ההוכחה שרוצים משהו אחר כנראה, ולא לפתור את מצוקת הדיור.

אבל השבוע בכל זאת התעוררנו לשחר של יום חדש-ישן. מנהיג מפלגת כולנו, משה כחלון, שעל רצוני שינהיג את הליכוד וגם על מהפכותיו פרטתי לא מכבר, התחייב לעשות שני דברים: האחד- לקחת תחת חסותו את רשות מקרקעי ישראל, שהוא דואג להמשיך ולקרוא לה "מינהל מקרקעי ישראל" – כנראה בעצת מערך יחסי הציבור שלו, המעריך שאם יש שֶם שהציבור שונא זה "המינהל". אפילו בפרשה שהתפרסמה גם בעיתוי נוח ונאה השבוע, השחיתות היא במינהל, הרשות רק מחליפה ראשים ובכירים. הרי, למה שישנאו את הרשות, שכל סיבת הקמתה היתה, לתת בפקודת ראש הממשלה נתניהו לכל החוכרים חצי דונם, בעלות מלאה על נחלתם/דירתם. לכן כל מי שלא גר בשטחים הכבושים, על אדמת קק"ל או בדיור ציבורי, דווקא די אוהב את הרשות. מענין- העוד ישנם כאלה? ובעיקר את מה במדינה הם מנהלים (רמז: בערך את הכל).

ההתחייבות השניה של כחלון היא שהוא "יפרק את המינהל". ישאל השואל, למה להתאמץ לקחת משהו תחת חסותך רק כדי לפרק אותו? כאן נכנס לשיר השכונה שלנו, רכיב שבשנות התיכון קראנו לו "הבנת הנקרא". משה כחלון רוצה להיות השר הממונה על רשות מקרקעי ישראל. תפקיד שהיום אוחז בו שר השיכון, ח"כ אורי אריאל, מהבית היהודי. בהיותו השר הממונה יוכל לבצע כחלון מספר פעולות, או לכל הפחות הוא יוכל לנסות. ננסה להבין מה הוא יכול לעשות ואולי להבין מה מסתתר מתחת להבטחת ה"פירוק".

איך כחלון פותר בעיות? הוא דואג להורדת מחירים. זה עבד בסלולר, למה שלא יעבוד בדיור? האמת שזה נכון. כל שצריך הוא שדירה תעלה פחות, בין אם היא למכירה ובין אם היא להשכרה. כך אותם 28% שאין להם דירה בבעלותם, רובם בעשירון הרביעי ומטה, יוכלו לרכוש איזו דירה קטנה. כך אותם אנשים שחוסכים לדירה משלהם או שלא רוצים לקבוע את מקומם לטווח ארוך בעיר זו או אחרת, יוכלו לשכור במחיר סביר דירה.

אז איך עושים את זה? אם את או אתה קבלני בנין זה פשוט – תבנו בנין ותשכירו או תמכרו בפחות כסף. תִשאל כמובן השאלה: למה לכם? פה צץ התפקיד ההיסטורי של ממשלת ישראל – "הרגולטור". זוכרים אותו מהדיון על הסלולר והסכם הרט"ן. גם כאן יכול הרגולטור להפוך את הדירה לזולה יותר. אילו דברים יכולה לעשות הממשלה? היא יכולה למשל למנוע התעשרות מעצם החזקת נדל"ן – התעשרות הנובעת מעלייה מתמדת במחירי הדיור (ביצה ותרנגולת). כיצד תעשה זאת הממשלה? היא יכולה לדאוג לכך שדירה תהיה חייבת באכלוס תוך זמן קצר. היא יכולה לדאוג שלא יהיו יותר משתי דירות בבעלות אדם אחד.

במילים אחרות:

המדינה תחייב לאכלס דירות בהשכרה ובמכירה ⇐ לא יוכלו יותר להרוויח מעצם האחזקה של דירות שלא גרים בהן ⇐ איש לא ירצה שערך הנדל"ן יעלה ⇐ ערך הנדל"ן לא יעלה ⇐ מש"ל

אבל בשביל זה היא חייבת להיות בעלת סמכות, והכי טוב להיות בעלת הבית. אם "משה יפרק את רמי", הבעלות לא תהיה של המדינה אלא של חברות פרטיות ואז הפתרון הזה אינו ישים. ומה הפתרון של כחלון? לפרק את המינהל הבירוקרט-קומוניסטי.

במילים אחרות:

כחלון יבטל את בעלות המדינה על הקרקע ⇐ לא תהיה בירוקרטיה אלא רק שוק ומסחר ⇐ יהיה יותר קל לבנות דירה ⇐ יהיו יותר דירות ⇐ דירות יהיו יותר זולות ⇐ מש"ל

מש"ל? אבל בחמש השנים האחרונות מספר התחלות הבנייה רק עולה. ז"א ממילא, בבירוקרטיה הקיימת, יש יותר ויותר דירות ולא שמנו לב שהמחיר יורד בשל כך. מסתבר שהיצע הדיור לא מסתכם רק במספר המטרים הרבועים הפנויים למגורים, צריך גם שלמישהו יהיה אינטרס להשכיר או למכור אותם לאנשים שממש יגורו בהם. ואין אינטרס, כי אם מחיר הדירה עולה ממילא, גם אם לא גרים בה, אז למה להסתבך עם מכירה ומיסוי או עם השכרה ושוכרים. עדיף פשוט לגלגל את הכסף ולעשות ממנו עוד כסף. אז, כל שצריך זה אינטרס.

אם באמת ירצה כחלון להוריד את המחירים – ובואו נניח שזה מה שהוא רוצה – הוא צריך לתת תמריצים ולצמצם מגבלות. למשל- לתת פטורים נוספים ממס על השכרת דירה יחידה. לפטור ממיסי שבח והיטלים שונים בנינים חדשים, שהדירות בהם נמכרו מראש לאנשים שאין בבעלותם עוד דירות ועוד. בעיקר צריך לפקח שלא לוקחים את הפטור מהמס או ההיטל, מרוויחים את הכסף ולא עושים את מה שהפטור דורש. זה עוד קצת בירוקרטיה אפילו, אבל זה יכול להיות שווה את זה אם לאזרחים תהיה יכולת לקנות או לשכור דירה בזול- לא? רק כדאי לחזור לתחילת הדיון ולהבין שבין זה ובין פירוק רשות מקרקעי ישראל, אין דבר וחצי דבר.

אז למה לפרק? או כי היח"צנים מנהלים את המדינה, או כי לא באמת רוצים להוריד מחירים אלא לקדם מטרות אחרות. איך נדע? נחכה בסבלנות לתוצאות יום הבוחר.

תמונת נושא – avi rubin Pikiwiki Israel

המפלגה ניצחה

תחת הכותרת "ניצחנו! עצרנו אותם" מפרסמת ח"כ שפיר אתמול הודעה מרגשת שעיקרה: "האוצר הודיע שיעצור את כל ההעברות התקציביות עד שהממשלה הנבחרת תצביע על התקציב החדש".

למעורים פחות בלוחות הזמנים של הבחירות הממשמשות ובאות אתקצר – במרץ בוחרים, עד אפריל כנראה תוקם ממשלה, במאי תושבע הממשלה, עד יוני יונח תקציב ובתקווה עד יולי יאושר בכנסת החדשה, שזה עתה בחרנו. במילים אחרות- עד יולי 2015 אין תקציב מאושר!

מה עושים? פועלים לפי בסיס התקציב הקודם. תקציב שאושר במאי 2013 עת נבחרה הכנסת הנוכחית ומאז לא שונה. ז"א התקציב שונה. היו שינויים רבים. אבל הבסיס שלו לא שונה. אז על הבסיס של מה שהוחלט, על ידי ממשלה שכבר נפלה, וכנסת שכבר פוזרה, בשנת 2013, אנחנו מתנהלים כעת.

אשתקד הועברו בין ינואר לאפריל 7 מליארד ש"ח שמשרדי הממשלה לא ניצלו ורשמו כעודפים מחוייבים – כדי שתוכנית שכבר אושר לה תקציב תוכל לפעול בשנת הכספים הבאה באופן שוטף. השנה, כנראה, לא יעברו 7 מילארד ש"ח אלו (אסייג כי זאת לפי הבנתי מההודעה שטרם פורסמה). מה יעשו התוכניות? מה יעשו המתחייבים והמחוייבים? ובעיקר מה יעשו עם הכסף בנתיים – לאוצר או לח"כ שפיר הפתרונים.

אבל לא רק עודפים. מסתבר שתקציב המדינה לא באמת כולל את הצרכים הממשיים של המשרדים בכל עת. מפתיע, לא?

כך למשל, בתחילת שנת 2014 ולמרות שהיה תקציב מאושר, פנה משרד הרווחה וביקש באפריל להעביר 20 מליון ש"ח לפעילות מוסדות לטיפול באוטיסטים ו- 6 מליון לנערות במצוקה. למה זה לא היה בבסיס, לא ידוע? האם זה לא תקציב חשוב ונדרש – נראה שהתשובה ברורה.

ולא רק ברווחה- משרד החינוך ביקש ביוני 500 מליון להשלמת גידול טבעי (מצב כזה שבו יש יותר תלמידים כל שנה – מוכר?) ו- 200 מליון להשלמות שכר למורים. משרד הבריאות ביקש במאי 562 מליון ש"ח להשלמת ציוד במרפאות לבריאות הנפש ו- 100 מליון לטובת בתי חולים פסיכיאטריים. כל הסכומים הללו לא היו בבסיס התקציב ונדרשה העברה תקציבית כדי לאשרם. העברות שנדרשו כמובן באישור של ועדת הכספים.

עתה, לפי הפרסומים, משרד האוצר לא יאפשר העברות תקציביות שכאלה. בפועל, כנראה, המדינה תתנהל על בסיס 1/12 של תקציב מינימאלי ולא תואם את המציאות שאושר אי שם באמצע 2013.

אכן ניצחנו. ההתנחלויות לא יקבלו עכשיו אגורה. החרדים לא יסחטו את המערכת. העמותות הנתמכות לא יטיסו ח"כים לחו"ל לכאורה בשביל כספים לכאורה לפעילות לכאורה.

ואולי, מי שניצח זה מישהו אחר שבשביל לעצור כמה מליונים (לא מעטים ושלא צריך שיעברו ללא פיקוח) למגזר זה או אחר, יעצרו עכשיו, לקול תרועת ההמון, העברות קריטיות בלעדיהן לא יהיה אפשר לנהל את המגזר הציבורי.

המלעיזים יגידו שכך ניתן להשיג כמה דברים: צמצום (עוד יותר מהקיים) של ההוצאה הציבורית; תת-תקצוב בפועל לצרכי השעה של משרדי הממשלה, האמורים לנהל את המדינה גם בעת הזו ומכן עוד ועוד דוגמאות, המאפשרות להראות שוב את אוזלת ידו של המגזר הציבורי.

אבל למה לחשוד בכשרים. יתכן שהכוונות היו טובות, רק שלא שמו לב שהתינוק היה במים, שנשפכו בלי כוונה.

מוסר השכל- אם תראו פרסום שאומר שניצחתם, ובעיקר אם זה "ניצחנו" אתם מוזמנים לבדוק מי הפסיד. לפעמים זה יכול להיות פתאם אתם. אבל אני רגוע. כי כבר כתבתי זאת לפני שנה. רגוע מאד. ממש נינוח.

באשר לכותרת "המפלגה ניצחה" – למי שלא מכיר מצורף קישור, כי לא הכל עצוב…

נו, מה? מה נו?

מנו

תיזמון מרגש יש לתוכנית המקור של ערוץ 10. ממש ביום (17/12/14) ההודעה הדרמטית של מנו טרכטנברג כי הוא "מתמודד" על מקום משורין מראש ברשימת מפלגת העבודה רבת הראשים והשיריונים לכנסת. ממש באותו הערב, הופיעה בתוכנית המקור כתבה, המלווה את פרופ' טרכטנברג "מאז אותה המחאה של קיץ 2011". צירוף מקרים מדהים לדעתי.

"אין יותר צירוף מקרים מזה", חשבנו. אבל אז ראינו שבאותו היום ממש התפרסם גם הדו"ח השנתי של המוסד לביטוח לאומי על ממדי העוני והפערים החברתיים לשנת 2013, המכונה בקיצור "דוח העוני". התקשורת רעשה, למרות שבסך הכל הדו"ח מראה שאנחנו עניים פחות. בשנת 2012 חיו בעוני 946 אלף ילדים ואשתקד רק 875 אלף ילדים. ירידה משמעותית. במקום 688 אלף משפחות עניות בשנת 2012 התברכנו אשתקד רק ב 664 משפחות כאלה. איזה כיף לשמוע ש- 24 אלף משפחות יצאו מהעוני בבת אחת. אילולא היה זה דבר שקורה בשינוי של אלפית האחוז בתחשיב כלשהו, אילולא ממשיכות משפחות אלו לגרד את העוני, כביכול, מלמעלה, באמת היינו שמחים, לפחות בשמחתן. ומי ישמח עם 2.2 מליון העניים שנותרו? מי יגיל בשמחת העניים?

אך אל דאגה, ירידה זו תמשך כנראה, כעת עם הבשורה החדשה המרחפת מעלינו אל עבר ספסלי הכנסת. אני יודע זאת כי בכתבת הצבע של המקור על הפרופסור, סיפר הכלכלן על הקרב שהיה לו עם ראש הממשלה, דאז וגם היום, מר נתניהו, בנושא מסקנות הועדה. מסתבר אמר פרופ' טרכטנברג, שנתניהו הסכים לכל המלצות הועדה למעט המלצה אחת – קיצוץ תקציב הבטחון. על כך, טען, התנהל קרב ענקים בין מנהיג מדינת היהודים לבין הממונה מטעמו לדכא את מרד הז'אקרים, שנפתח בכיכרות הערים, במאהלים וברחובות העיר העברית הראשונה, בקיץ 2011.

מה בעצם טען וטוען פרופ' טרכטנברג. הוא מסביר לנו כי ראש ממשלת ישראל קיבל את כל המלצותיו – העלאת משקלה של ההוצאה האזרחית בתקציב, הגדלת היצע הדירות והחזרת מחירי הדיור לרמה סבירה, הנגשת התחבורה הציבורית, הקצאת תקציבים נוספת של 60 מיליארד ₪ בחמש שנים ועוד. כל זה קרה! או לפחות מר נתניהו אמר שיקרה ופרופ' טרכטנברג האמין לו. רק לדבר אחד נתניהו לא הסכים – להקטין את תקציב הבטחון – על כך קפץ פרופ' טרכטנברג כנשוך נחש, לפחות לפי התיאור בכתבת התחקיר המקיפה של "המקור", וקבע: לא יקום ולא יהיה. אך מי שקם, קם, ומה שהיה, היה.

אמור לי איזה כלל פיסקלי המצאת ואומר לך מי אתה

כעת, כשפרופ' טרכטנברג דורש ממשרייניו במפלגת העבודה המרוטצת את כס שר האוצר, שכבר ידע עופות נודדים על גלי חום של מחאה בעבר, צריך לשאול, מהי בעצם עמדתו הכלכלית-חברתית. אפשר לקרוא זאת במשפט אחד בדו"ח הועדה (עמ' 58): "בנוסף לדבקות הדוקה בכללים הפיסקאלים, על הממשלה לפעול להעלאת משקלה של ההוצאה האזרחית בתקציב". אתם חשים בסתירה? וזו רק הועדה. פרופ' טרכטנברג עצמו אומר בכתבה מיום 17/11/11 "ההחלטה שקיבלנו, שלא לפרוץ את מסגרת התקציב, היא הנכונה והחשובה מכולן".

בניגוד לשר האוצר שעבר, ח"כ יאיר לפיד, שאפשר לומר דברים רבים על פועלו והבנתו הכלכלית-חברתית, על מעמדו ועל התנהגותו, אך דבר אחד ברור: ח"כ לפיד פרץ את מסגרת התקציב ודאג שהתקציב הנוכחי, שלא עבר בכנסת בשל פיטוריו/התפטרותו, יכיל גרעון גדול יותר כדי לממן הגדלת הוצאה אזרחית גדולה יותר. על כך, אני מקווה, אין חולק. לעומתו, הצעת הכלכלן המדופלם, המנוסה בתחום הרבה יותר ממגיש החדשות לשעבר, היתה פשוטה – אין מספיק תקציב אזרחי, אסור לפרוץ את הכללים הפיסקאליים (שעל אחד מהם לפחות הוא אחראי באופן אישי – כלל חדש, שאין שני לו בעולם, כלל ההוצאה שהוא ניסח ושאושר במרץ 2010, ע"י אותו ראש ממשלה) ולכן, מציע הפרופסור, נצמצם את תקציב הבטחון.

תשלומי מחיר

אכן, תקציב הבטחון בישראל גבוה יחסית. חלק מההוצאות בתוכו נראות מוגזמות באמת והמערך נדרש בשינוי ועדכון, אך רוב רובו של תקציב הבטחון נובע מכך שאזרחי ישראל רוצים להיות בטוחים, אפילו בטוחים מאד, תוך כדי שהם חיים במסגרת סכסוך דמים ארוך שנים, שלא נראה סופו באופק. כשיצחק רבין ז"ל אמר כשקיבל את פרס נובל לשלום ב- 10/12/94 כי "‏הפתרון הרדיקלי האחד הוא השלום" הוא לא עדכן במקביל את טבלאות סעיף 15 לתקציב המדינה. הוא הבין, וודאי יותר מכל אלו המסיתים נגדו, המתלהמים, המאיימים והלא מתנצלים למיניהם, שכדי להשיג שלום צריך להשקיע בבטחון.

הוא כנראה הבין זאת גם יותר מפרופ' טרכטנברג שדאג לכלל הפיסקלי, יציר כפיו, יותר מלבטחון מדינת ישראל. אזרחי מדינת ישראל, בדגש על היהודים שביניהם, אבל גם בני דתות ועמים אחרים, בוחרים לגור במדינה הזו תוך כדי קבלת המסגרת על בסיסה הוקמה – מדינה יהודית ודמוקרטית. יש מיעוט שמנסה לעקר את ההסכמה המרכזית הזו, הקבועה בהכרזת העצמאות, וזה מיעוט מסוכן ופוגעני. אך יש ציבור גדול מאד שכביכול מסכים עם המסגרת הזו, אך בפועל עושה דבר חמור הרב יותר מהמיעוט הפוגעני- הוא לא מוכן לשלם את המחירים של ההסכמה הזו. כדי לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית במזרח התיכון, המאפשרת מקום לכל יהודי בעולם ומקיימת ערכים של צדק, נאורות, שוויון בפני החוק ודמוקרטיה, צריך לשלם מחיר! מי שאומר אחרת, כנראה מנסה להבחר לכנסת.

אזרחי ישראל, ברובם הגדול, משלמים את המחיר. כשהשכר החציוני במשק הוא 6,541 ₪ לחודש וההוצאה הממוצעת למשק בית היא 10,571 ₪ – ברור שלפחות 50% מאזרחי מדינת ישראל בקושי מתקיימים ורק מחזיקים את הראש מעל המים. הם ללא ספק משלמים את מחיר החיים כאן במדינתנו, באיזורנו. הם משלמים את עשרות המילארדים, המוקצים לתקציב הבטחון בכל שנה ולא הולכים ל"הוצאה האזרחית" שפרופ' טרכטנברג וחבריו לועדה כה רצו שתגדל ותשגה. הבעיה המרכזית היא שהם לא מבינים שהם משלמים את המחיר הזה. תשלום מחיר חייב להעשות מבחירה. רק שאין שום סיכוי שמישהו יבחר לשלם מחיר כלכלי כבד ולהשית על עצמו צמצום בשל מצבנו הבטחוני, אם במקביל אליו מחתן שכנו את יקיריו בעלות סמלית של שבעה מליון שקלים, מנהיגו רוכש דירה צנועה בעלות של 26 מליון שקלים ועוד ועוד. כדי לשלם מחיר, צריך גם לבחור בכך וגם לעשות זאת יחד, כחברה.

בניגוד לדעתו הפופוליסטית של פרופ' מנואל טרכטנברג, קיצוץ תקציב הבטחון הוא לא הדרך להגדיל את ההוצאה האזרחית. הגדלת ההוצאה האזרחית מחוייבת ויש לפרוץ את המגבלות התקציביות, המרסנות באופן בלתי סביר, המוטלות על ממשלת ישראל. כל מי שאומר אחרת טועה ומטעה. תקציב הבטחון לא יצומצם באופן משמעותי ללא שלום אמת, ועד אז יש לקבל את העול האמור בכך, על ידי יצירתה של חברה הנכונה לשלם מחירים. חברה כזו לא תתקיים כשבתוכה נפערים פערים כלכליים הולכים וגדלים. יצירתה תלויה במובנים רבים באותה הגדלת הוצאה אזרחית מבוקשת – זו לא ביצה ותרנגולת, זו גם הביצה וגם התרנגולת.

יש לי אהדה בלתי מוסברת לכל כלכלן דרום אמריקאי באשר הוא, בטח לאחד שנולד בעיר בה נולדה אמי. אך אני מעריך שמאז שעלה לארץ, חלו שינויים. את השינויים הללו, אצל פרופ' טרכטנברג, קצת קשה לי לקבל. קשה לי לקבל את היותו "פלסטר המחאה". יותר קשה לי עם הכלל הפיסקאלי שהוליד מקרבו. אבל בעיקר אני חושש שמא אדם, המתיימר להוביל את המדינה בתחום הכלכלי-חברתי, מחזיק בתפיסת עולם של עם ככל העמים, מדינה ככל המדינות, ומכאן גם תקציב ככל התקציבים, פערים ככל הפערים ועוני ככל הנדרש. יתכן שאני טועה. אשמח להתבדות, ויפה שעה אחת קודם השריון.

חלון לכחלון

‏כ"ג כסלו, תשע"ה – ‏15 דצמבר, 2014

מודה ומתוודה. גם אני שמחתי. שמחתי כשמשה כחלון עזב את הליכוד וכששמעתי שהוא מקים מפלגה חדשה. למה שמחתי? בעיקר כי חשבתי שיש לראשונה סיכוי שהליכוד ישתחרר מלפיתת החנק של "אנשי רחביה". רציתי שחברי הליכוד יבחרו סוף כל סוף את כחלון או את סילבן שלום, גם אם זה מחוץ למארג המפלגתי. ככל שמתקרבות הבחירות, והן התקרבו קצת מהר מן הצפוי, אני מנסה לחשוב, מעבר לשמחה מהאתגר שמציב כחלון לנתניהו ושותפיו, האם כחלון הוא האדם אותו אני רוצה לראות בראשות הממשלה?

גלי האהדה (הוירטואליים בנתיים) עליהם נישא כחלון, נדרשים בפיענוח. חלקם, כך אני מקווה, נובעים מהיותו מזרחי – לא היה בישראל עוד ראש ממשלה מזרחי וצריך שיהיה, ובהקדם. כיום, כחלון הוא האופציה היחידה לכך. האם הציבור (לאו דווקא המזרחי) יבחר בו בשל כך, אני בספק. צד אחר של גלי האהדה נובעים מ"המהפכה בשוק הסלולר" שהוביל כחלון. מהפכה של ממש, לדעתי, אך כדי לבחור אדם לראשות הממשלה בשל מהפכה שביצע, רצוי לבחון, מעבר אליו, גם את המהפכה.

הכל טוענים שכחלון הביא לשוק הסלולר "תחרות". מילה יפה. נותנת כח להמשיך. אך האם זה נכון? השינוי המהותי שעשה כחלון הוא ב"יכולת ההתניידות". שמירה על מספר הטלפון במעבר בין חברות, ביטול חוזים כובלים על אביזרי קצה, התחייבויות ארוכות טווח ועוד. האם כחלון עשה זאת באמצעות תחרות? לא! הוא עשה זאת מכיוון שהיה הרגולטור – השר הממונה. הוא פשוט קבע בהסכמים בין המדינה לחברות הסלולר מרכיבים שיקלו על מעבר בין חברות הסלולר. חברות הסלולר לא הסכימו, אבל לא היתה להם ברירה, המדינה החליטה.

כן, מסתבר שלא כל אחד יכול פשוט להקים "מערכת רדיו טלפון נייד בשיטה התאית" במדינה הזו. רק מי שמקבל רשיון. אני יודע, זה מאכזב, מי מאתנו לא משתוקק בשכבו על יצועו ובקומו להקים כזו מערכת. אבל פשוט אי אפשר. הרגוליציה הממשלתית היא זוועה. אלו כבלים שלא ניתן להתירם. ואכן כל אבירי התחרות, הקוראים לממשלה "מונופול", הדורשים להפריט ממנה את החשמל, המים, התחבורה ועוד, לא יכולים לראות במהפכת הסלולר של כחלון אלא עוד התערבות גסה של הממשלה בשוק הפרטי. תחרות? ממש לא. התערבות בריונית של גורם שלטוני, שהוא גם בטח מושחת ובלתי יעיל, אחרת איך ניתן לקרוא לו שלטון? כן וכן.

אז למה שמחו כולם למראה מהפכת הסלולר? כי המחירים ירדו. ברור, כשקל לעבור, צריך להוריד מחירים. למי תודה, למי ברכה? לתחרות? לא, לממשלה. מסתבר שמהפכות מלמעלה לפעמים מצליחות.

אם כך, באמת מתאים כחלון להיות ראש ממשלתנו הבא. אלא מאי? כחלון עצמו, מסתבר, לא ממש מבין זאת, או לפחות לא ניכר מדבריו שהוא מבין זאת. להיפך, בראיון בכנס גלובס עם חגי גולן עורך גלובס ב- 8/12/14, הוא מסביר שאם כל חטאת היום, אחרי שהסלולר הפך לגן פורח, היא ש"אין תחרות בבנקים". עובדה, הטעים, שקשה לעבור מבנק לבנק. אבל הרי בנקים הם לא סלולר. אפשר לפתוח חשבון בכל בנק שרוצים.

אז למה עושה כחלון, כעת, כשהבחירות בפתח, קידום מכירות לתחרות שהוא מתכננן לבנקים? יתכן שעשה סקר וגילה שהציבור שונא בנקים – חבל רק על התשלום לסוקרים, שעדכנו אותו במה שכל בן שבע יודע. שמא, יאמרו חובבי הקונספירציה, רצה שהבנקים יממנו לו קמפיין בתמורה לכך שכשיגיע לאן שיגיע, לא יממש את הבטחותיו. מה זה משנה. כך או כך, מה שברור הוא שאין שום צורך ברגולטור כדי להקל על מעבר בין בנקים. כדי להוריד שם מחירים צריך פשוט להודיע להם שהם מורידים את העמלות, ואת זה כחלון לא אמר. הוא אמר שצריך תחרות כדי שכל אחד יוכל לעבור מתי שירצה מבנק לבנק.

לו היה כחלון שם לעצמו יעד לייצר תחרות בין קרנות הפנסיה (שהן מוצר יחיד כמו הסלולר) אזי ברור היה שהוא מכוון לרגולציה. אבל אף אחד לא שונא את קרנות הפנסיה, המהמרות על עתידנו, גובות מאיתנו דמי-ניהול מרקיעי שחקים, וכל זאת בלי שאיכפת לנו כלל. הציבור שונא בנקים, ונראה שכחלון רוכב על הגל. לצערי, נראה שהוא מכוון את מהלכי הורדת המחירים משיקולים פופוליסטיים – תפוס את הגורם השנוא על הציבור ותתקדם על גבו, של הגורם וגם של הציבור.

כמובן, יתכן שלא זו דרכו של כחלון, אך עולם התחרות, עולם ומלואו. אנו מאזינים כל שעה עגולה בערך ברדיו לפרסומת של משרד התחבורה על "הסכם השמים הפתוחים". בטון נרגש מסביר הקריין כי המחירים ירדו, כי יש תחרות. זה נכון, המחירים ירדו. זה נכון, יש תחרות. "פתיחת השמים" כמו גם פתיחת שוק המזון ליבוא מוצרי בסיס, הם מהלכים שיורידו את המחירים לצרכן. לא בלי השלכות: הרחבת האבטחה בשל טיסות המגיעות לארץ בלי שנדרשו לעמוד בתנאי אבטחה נוקשים להם מחויבת אל-על למשל; מחסני חירום של מוצרי יסוד למקרה של חרמות בין-לאומיים והפסקת שיווק מזון לישראל, יחד עם מיעוט בתוצרת מקומית, שהומרה ביבוא מחו"ל. מי ישלם את כל אלה? אנחנו, רק מכיס אחר. בלי להזכיר את הפגיעה בעובדים, בהנחה שיש כוונה שאזרחי ישראל (כולנו…) יעבדו, אם אפשר בחברות ישראליות, ישתכרו לפי החוק בישראל וכדומה.

אני מודה ומתוודה, מהרבה סיבות אני רוצה שכחלון יהיה ראש ממשלה. הראשונה, כמובן, לו היה זה מבטיח שבנימין נתניהו לא יהיה ראש ממשלה, ולא השתכנעתי שכך הדבר. יש גם סיבות אחרות שחלקן נרשמו כאן. אך למול זה עומד נסיונו להתחבב על הציבור באמצעות הורדת מחירים סיטונאית בכל תחום, גם אם זה תחום בו יפגע עצם קיומנו כאן, בארץ ישראל. הרי מי שתומך בכל לב ב"ניידות" יכול למצוא עצמו, ביום מן הימים, מציע שכל אחד יוכל לבחור האם לחיות בישראל או אולי בארץ אחרת, צריך רק למצוא את הזוֹלה שבין המדינות. אינני אומר שזהו החזון של כחלון, אך חזונו של כחלון – גם אם הוא לא מתכוון לכך – יכול להביאנו לשם.

ודבר נוסף אחרון. צריך לזכור שכחלון לא חייב לנו כלום. נראה שבפועל אין לו בכלל ציבור שמשפיע עליו והדבר המרכזי המניע אותו הוא סקרי "מה הציבור שונא, שאפשר להוריד בו מחירים". מי שלא חייב כלום לשום ציבור, כשיגיע לעמדת הנהגה יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשפיע עליו (אלא אם יש לכם מספיק כסף כדי לרכוש עיתון בתפוצה ארצית או זכות שידור בערוץ טלוויזיוני). לחץ ציבורי לא עוזר כלפי מי שלא נלחץ. ראינו זאת כשחצי מליון איש יצאו לרחובות בשנת 2011, אני אישית ממליץ (שוב) לא לנסות למצוא עוד הוכחות, אלא למצוא מנהיגים, שבאמת נלחצים מאתנו.

אל תבחרו, התאגדו

‏י"ד כסלו, תשע"ה – ‏6 דצמבר, 2014

יש עוד מספיק זמן. יש מעל שלושה חודשים עד לבחירות לכנסת ישראל. אותו מוסד בעל השפעה לא מעטה על הדמוקרטיה הישראלית. ישנה חשיבות גדולה למימוש הזכות הדמוקרטית – ההצבעה. אבל לא כל הצבעה היא השפעה. אני כמובן קורא לכולנו ללכת ולהצביע, אבל אני רוצה להציע כאן גם דרך שבה, אולי הפעם, נשפיע.

בבחירות 2013, שאך לא מזמן הסתיימו, התנהל קמפיין שכותרתו "הפעם כולנו מצביעים". הקמפיין נעשה, לפי יוצריו, על מנת להתמודד עם אחוז הבחירה הנמוך בבחירות 2009 – 65%. בפועל היתה זו פעולת המשך למחאת קיץ 2011, שאף מארגניה היו ממובילי המחאה המתוקשרים, כדי להבהיר לציבור שצריך להמשיך ולהשפיע. היות והשפעת המחאה של קיץ 2011 לא נרשמה בספרי ההסטוריה עד כה, למעט מספר מקומות ישיבה בכנסת ותחושה שיש אפשרות כלשהי שאנשים אכן יצאו לרחובות כשהמצב נהיה קשה מנשוא, חשבו ודאי מארגני הקמפיין כי לפחות בבחירות לכנסת ניתן להשפיע. ואיך להשפיע? להצביע.

אך לצערנו, בבחירות 2013 ובכלל בשנים האחרונות, גילנו כולנו את גרעין המהות הבעייתי של הדמוקרטיה. ה"חולות הנודדים" – שבחרו בשינוי, עת נישאו על גל החרדה מהחרדים, שבחרו בקדימה, עת נישאו על גל המנהיג האמיץ האחד, שבחרו ביש עתיד, עת נישאו על גל המחאה האזרחית ככל הנראה ושבחרו במפלגת גיל (הגמלאים) בלי שהצלחתי לדמיין מהי האדווה היכולה להסביר את הסחף הזה – חולות/קולות נודדים אלו, הבהירו פעם אחר פעם כי הבעיה המרכזית של הציבור בישראל הוא שאין לו במי לבחור.

מכאן נסללה הדרך לארגונים בעלי השפעה על ציבורים גדולים כמערכת הדתית, התעסוקתית או המוניציפלית, לקבוע הלכה למעשה את סדר היום המדיני-חברתי בישראל, בזמן שמרבית הציבור מסתכל בהשתאות, פעם אחר פעם, איך נבחריו לאותה עת "בוגדים" בו או לכל הפחות "לא מצליחים להסתדר בפוליטיקה" לטווח הארוך.

נראה שהעת בשלה לומר גלויות – הדמוקרטיה, הישראלית ובכלל, היא מסגרת פוליטית בעלת חשיבות ומשמעות גדולה מאד לחברה, ובין החלופות הנראות לעין בתחום ניהול המדינות היא הטובה מבין החלופות. עם זאת, מדובר בשיטה בעלת מגבלות גדולות מאד. שיטה שבה מי שיש לו ממון רב (במסגרות בהן שולט הקפיטליזם) או מי שיש לו כוח צבאי רב (במסגרות בהן שולט הצבא) הוא השליט. שיטה בה מרבית הגורמים הבוחרים נאלצים לבחור בין חלופות מוגבלות מראש, שכולן אינן מתאימות לצרכיהם.

ניתן לנסות ולפתור זאת על ידי "בחירות ישירות" לחברי הפרלמנט, הכנסת. אפשר לעשות בחירות ל-120 איש ולא למפלגות. יתכן שזה יצור סוג אחר של בחירות. במובנים מסויימים המבנה ה"דו-ביתי" של הדמוקרטיה האמריקאית עונה חלקית על הנושא הזה. דמו בנפשיכם שלא צריך לבחור "מפלגה", "מנהיג" או "דרך" אלא שמות של 120 איש. יתכן שזה ישנה, אך זה יתן מענה רק לחלק מהבעיות. בכל מקרה, שווה לנסות מחד, ומאידך אין כמעט סיכוי שנתנסה בכך בתקופת חיינו אנו, כי האינטרסים הפועלים כאן גדולים עד מאד, בוודאי.

דבר נוסף שאפשר לעשות הוא להצטרף לציבורים הללו. אלו שתוארו לעיל כ"ארגונים בעלי השפעה". ציבור גדול בישראל מגיע לבתי הכנסת, לכנסיות ולמסגדים מדי יום ומקבל, מעבר למקום ודפים קבועים של תפילה, גם מפגש, שיח ולעיתים לימוד ציבורי משותף. ציבור גדול בישראל מתנהל עדיין במסגרת השכונתית, וועדי הבתים. זהו מפגש חשוב וקרוב, אשר היכולת להשפיע במסגרתו גדולה לאין ערוך מפרסומת בעיתון ותשדיר בטלוויזיה. וגם, ציבור גדול מאד בישראל מגיע מדי יום לעבודתו ומקבל מסגרת חברתית, מעבר למסגרת תעסוקתית – בעיקר במקומות בהם יש ציבור עובדים מאורגן. מקומות בהם המעסיק לא רואה בכך איום על רווחיו אלא דווקא פוטנציאל, או לכל הפחות המעסיק חלש מספיק כדי לא להתנגד להתאגדות זו.

במערכה ארוכת שנים מקדמים גורמים שונים בישראל תהליכי הפרטה חברתית, המציגים את הארגונים הבלתי פורמאלים הללו – בתי התפילה, השכונות, ועדי העובדים – כבסיס לבעיות החברתיות-כלכליות ואף הבטחוניות של ישראל. הכל מותר כדי לפרק כל יכולת השפעה של ציבור מאורגן. המטרה כמובן אחת – כשאין ציבור מאורגן, יש דבר אחד (בישראל לפחות) שימשיך להיות משפיע, ההון. מערכה חריפה זו, שקיבלה כבר שפה משל עצמה ומושגים כגון "המחוברים", "בעלי השררה" ועוד, החריפה כל כך עד שהפכה את ההתאגדות האנושית לכמעט לא לגיטימית.

זהו מהלך ארוך שנים שהחל עם ההתנגדות של בגין ל"קיבוצים שבאו הנה במשאיות" בבחירות 1977 ולפניהן – כאילו שזה פשע שיש ציבור מאורגן שיודע להחליט מה טוב לו ומנסה לקדם זאת. התנגדות זו, שמוצאת עכשיו את הסממן המרכזי שלה ב"התנגדות לחרדים", משל היו אלו האחרונים שונים מכל גורם אחר בחברה שרצונו לקדם את דרכו ולחזק את מעמדו. החרדים פשוט מאורגנים טוב. כל ארגון של עשרות אלפי אנשים שיכול להחזיק "קצין מבצעים של העדה" – מר משי זהב ומחליפו קרויס – הוא ציבור שיודע מה הוא רוצה ויודע להשיג זאת. ובעצם, מה רע בכך? זה פשוט צובט בליבם של המפריטים עצמם לדעת, שיש מישהו שמשפיע על הדמוקרטיה יותר מהם רק בשל העובדה שהוא מאורגן יותר. ובכן, סוף מעשה במחשבה תחילה.

הבחירות בפתח. מוקדם מן הצפוי, למרות שאצלנו זה תמיד מוקדם מהצפוי. אך לא תמה התקווה. אם יש ברצון החברה בישראל לפתח דמוקרטיה איתנה וארוכת שנים, הציבור הישראלי צריך לזנוח את "מפלגות האופנה", שכל תפקידן, לאפשר המשכה של הפרטה חוץ פרלמנטרית, ולהתחיל להתאגד.

הטענות כלפי איגודים אלו כאילו "כל מה שמענין אותם זה הם עצמם ולא המדינה והחברה" ממילא אינן משמעותיות. ראשית, הרי זה נכון גם כלפי האדם הבודד. אך יותר מכך- דווקא ציבור שיש לו כח, מתווספת לו גם אחריות. דווקא גורמים הנדרשים להתמודד עם ריבוי דעות ואנשים, יכולים לחשוב גם ברמת החברה והמדינה. ודאי יותר מפרטים מופרדים ומופרטים, לדעתי.

איך מתאגדים? במקומות העבודה, בשכונות, באוניברסיטאות, בועדי ההורים של הגנים ובתי הספר (רק בלי לשלוח כל כך הרבה וואטסאפים – זה ממש לא מחויב המציאות…). להתאגד, להתקבץ, קבוצות של אנשים שיש להם אינטרסים ורצונות משותפים. להפגש, לגבש עמדות משותפות, לייצר קבוצות לחץ מקומיות וארציות, דרכן יוכלו להשפיע על הפוליטיקאים. במקום להענות לקריאה הזכורה של שרון ז"ל, בפרימריז בליכוד לאחר הפיגוע בבית שאן, "לכו להצביע", ההצבעה תהיה שלב מתקדם יחסית בדרך גדולה יותר – "לכו, התקבצו, התאגדו".

או אז, לא צריך יהיה להחליט במי בוחרים. יהיה צריך לבחור את מי שמושפע על ידי ציבור זה או אחר באופן האפקטיבי ביותר. כי בינינו, לפיד ונתניהו, לבני והרצוג, גלאון ובנט, כולם הם בסך הכל בני אדם. אם יש משהו שיכול להביאם לעשות דבר מה מעבר לעצמם, הרי זה רק בהפעלת לחץ כלפיהם. בהנחה כמובן שאת המוסר האוניברסלי אנחנו מותירים לדיון הפילוסופי ולא רואים בקיומו עובדה מוגמרת ושיטת פעולה קבילה.

אז כל שנדרש הוא להתקבץ, להתאגד, לחשוב מה רוצים וצריכים ואז למצוא את הפוליטיקאי שהכי קל ללחוץ עליו. אני יודע, זה נשמע מביך ולא ראוי לדבר כך על נבחרי הציבור שלנו. אני מאמין שבהתפתחות שכזו גם המונחים "לחץ ציבורי" ו"השפעה על נבחרי ציבור", יהפכו ממילים גסות למונחים ראויים ומבוקשים. או אז, לא יהיה צריך להתנצל על דברים שכאלו, כפי שרשמתי אותם כאן.