כ"ב אלול, תשע"ד – 17 ספטמבר, 2014
הכנסת כמרקחה. הממשלה בטלטלה. איש לא יודע מה יהיה מחר. האם יהיו בחירות? האם יעבור התקציב? האם תפתח מערכה נוספת בדרום, בצפון, שמא במרכז? "המלחמה", אמר האסטרטג הצבאי קרל פון קלאוזוביץ, "היא ממלכת אי הוודאות" (מחווה ללוריא הסמג"ד הזכור לנו לטוב), ואכן אין כמו אי וודאות כדי למנוע מהציבור לגבש דעה ולנסות להשפיע בכוח לחצו על המציאות בה הוא חי.
לכל התוהים והאובדים בסבך האינטרסים אני מציע מכשיר פשוט. כלי שיעזור להבדיל בין שמאל וימין, בעד ונגד, קואליציה ואופוזיציה ועוד הבדלות נדרשות על מנת לעשות את המציאות המורכבת מאד שלנו לברורה קצת יותר. בספרו "זן ואומנות אחזקת האופנוע" כותב רוברט פירסיג על האיכות: "האיכות היא מונח-ביקוע… את לוקח את הסכין האנליטי, מציב את החוד בדיוק על המושג איכות, מקיש בקלות – וכל העולם כולו מתפצל ומתבקע לשנים".
אני רוצה להציע מונח ביקוע לעניננו, שיחשוף, אולי, את הסיבה להתחוללות הכאוס הפוליטי הנוכחי ואולי גם תוהים ובוהים נוספים שעברנו ושעוד נעבור. בוא רק נניח לרגע שכל הדרמה המתחוללת נעשית על גב שאלה אחת – מהו גודל התקציב של מדינת ישראל, או בשפת העם מהו "גודל הממשלה". מונח הביקוע המסייע להבין מי רוצה לנצח ועל גב מי יהיה אם כן: "יעד הגרעון".
מושג קטן ופעוט. יעד הגרעון של אמנת מסטריכט נקבע ב-1992 ועמד על 3%. כמובן שגם האבטלה צריכה להיות 3% וגם האינפלציה, אבל לא חייבים הכל בבת אחת. אצלנו מתמקדים בגרעון. למרות שאחוז גרעון אחד שווה קצת יותר מ-10 מיליארד ₪ – בדיוק מה שהביטחון צריך. למרות שהגרעון בישראל מפוספס רוב הפעמים מלמטה. למרות שכלכלנים מרכזיים מודים, שהשקעות לא אמורות להיות מחושבות כגרעון, ורוב התשתיות של המדינה הם השקעות. הבנק העולמי חקר, מצא ופרסם כי שקל שמושקע בחינוך נושא תשואה של 700% לאחר מספר שנים, דבר ההופך את החינוך לנתיב השקעה מהמוצלחים והטובים הקיימים למדינה. מה זה משנה, העיקר שהממשלה תקטן ואיתה הגרעון, משל היתה מדינתנו משפחה אשר שוקלת בין קומקום חשמלי לבין טוסטר משולשים כי אסור להכנס לאוברדרפט. רק שהפעם הקומקום הוא מערכה נגד החמאס והטוסטר הוא מערכת בריאות קורסת. הגדלת הגרעון כמובן לא מספיקה. חשוב להפנות את התקציב הנוצר עקב כך לפיתוחן וחיזוקן של תשתיות חברתיות שיתנו מענה לציבור הרחב ובמקביל יהוו החזר השקעה ראוי ומבוסס בחלוף השנים.
אז מי רוצה גרעון גדול ומי קטן? כתוב שלפיד רוצה להגדיל את הגרעון כדי לממן את עלויות המערכה בדרום ואת חוק מע"מ אפס. פלוג רוצה להקטין את הגרעון ומציעה לממן את אותם הדברים בעזרת מיסוי (עקיף בעיקרו) וקיצוצים. נתניהו רוצה להשאר ראש ממשלה ולכן שוקל את הדברים ביחס לשאלת מועד הבחירות. בהנחה שהוא ראש ממשלה עכשיו עדיף להמנע מבחירות. לכן הוא אמור לתמוך בלפיד ובתקציבו כדי שהמפלגה השניה בגודלה לא תפרק לו את הקואליציה. אבל נתניהו הוא גם אידיאולוג, ולכן נמצא אותו תומך בפלוג וברצונה שהגרעון יקטן. זאת, בהנחה שהוא לא חושב שעדיף לו בחירות עכשיו, ובהנחה שגם הוא רואה את תחת הסוואה של תפוח בדבש את דני דנון מכנס כוחות באשקלון ואת צבאות הסער מתכנסים במקורות הירקון בואכה פתח תקווה.
הדבר המוזר ביותר קורה במפלגת העבודה. זו שאמורה לתמוך בהגדלת הממשלה, בהרחבת ההוצאה הציבורית, בחיזוק המשרדים החברתיים. דווקא שם עולים קולות הפוגעים בלפיד ומאדירים את נגידת בנק ישראל. ישאל השואל, כיצד הסוציאל-דמוקרטיה מתנגדת להגדלת גרעון ומעדיפה קיצוצים (בהנחה שלא יקצצו בבטחון אלא ברווחה, בחינוך ובתשתיות). יש לכך שתי תשובות. האחת- לפיד, המתנגד לפלוג, הוא האיום האלקטורלי של מפלגת העבודה, אם יש לה עוד אלקטורט. השניה- אנשי מפלגת העבודה התומכים בפלוג פשוט אינם סוציאל-דמוקרטים. כך או כך, הביקוע נעשה והמתנגדים להגדלת הגרעון שלפיד מוביל, מסיבותיו, יכולים לתרץ זאת כיצד שיחפצו.
גם העיתונות הכלכלית לא טומנת ידה בצלחת. הגדיל לעשות עיתון שפרסם "משחק" לציבור בו צריך לתת כסף לביטחון בלי להגדיל את הגרעון. עורכי העיתון ובעליו דאגו להבהיר את דעתם. ראשית, חוקי המשחק: "לא להגדיל את הגרעון". שנית, הפתרונות המוצעים מסודרים בסדר עולה (שמישהו תמחר, ותמחירנים יש בלי סוף) כך שבראש הטבלה מצויים בצד הקיצוצים: קצבאות הילדים וקיצוץ רוחבי ובצד המיסים: מיסוי קרנות השתלמות והעלאת מע"מ – כל אלו פעולות הפוגעות בציבורים גדולים ורחבים. בתחתית הטבלה רכבת קלה, השכלה גבוהה, מס חברות ועידוד השקעות הון. מגמתי? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו אותי, מרגע ששם המשחק הוא גרעון נמוך, המגמה ברורה – מרבית הציבור יפגע שוב.
לכן, עצה לי לתושבי המדינה הקטנה בין הים לירדן: אם תרצו לדעת מי חושב מה ומי נגד מי, פשוט תשאלו כמה גרעון הוא מוכן שיהיה.