ביקוע גרעוני

‏כ"ב אלול, תשע"ד – ‏17 ספטמבר, 2014

הכנסת כמרקחה. הממשלה בטלטלה. איש לא יודע מה יהיה מחר. האם יהיו בחירות? האם יעבור התקציב? האם תפתח מערכה נוספת בדרום, בצפון, שמא במרכז? "המלחמה", אמר האסטרטג הצבאי קרל פון קלאוזוביץ, "היא ממלכת אי הוודאות" (מחווה ללוריא הסמג"ד הזכור לנו לטוב), ואכן אין כמו אי וודאות כדי למנוע מהציבור לגבש דעה ולנסות להשפיע בכוח לחצו על המציאות בה הוא חי.

לכל התוהים והאובדים בסבך האינטרסים אני מציע מכשיר פשוט. כלי שיעזור להבדיל בין שמאל וימין, בעד ונגד, קואליציה ואופוזיציה ועוד הבדלות נדרשות על מנת לעשות את המציאות המורכבת מאד שלנו לברורה קצת יותר. בספרו "זן ואומנות אחזקת האופנוע" כותב רוברט פירסיג על האיכות: "האיכות היא מונח-ביקוע… את לוקח את הסכין האנליטי, מציב את החוד בדיוק על המושג איכות, מקיש בקלות – וכל העולם כולו מתפצל ומתבקע לשנים".

אני רוצה להציע מונח ביקוע לעניננו, שיחשוף, אולי, את הסיבה להתחוללות הכאוס הפוליטי הנוכחי ואולי גם תוהים ובוהים נוספים שעברנו ושעוד נעבור. בוא רק נניח לרגע שכל הדרמה המתחוללת נעשית על גב שאלה אחת – מהו גודל התקציב של מדינת ישראל, או בשפת העם מהו "גודל הממשלה". מונח הביקוע המסייע להבין מי רוצה לנצח ועל גב מי יהיה אם כן: "יעד הגרעון".

מושג קטן ופעוט. יעד הגרעון של אמנת מסטריכט נקבע ב-1992 ועמד על 3%. כמובן שגם האבטלה צריכה להיות 3% וגם האינפלציה, אבל לא חייבים הכל בבת אחת. אצלנו מתמקדים בגרעון. למרות שאחוז גרעון אחד שווה קצת יותר מ-10 מיליארד ₪ – בדיוק מה שהביטחון צריך. למרות שהגרעון בישראל מפוספס רוב הפעמים מלמטה. למרות שכלכלנים מרכזיים מודים, שהשקעות לא אמורות להיות מחושבות כגרעון, ורוב התשתיות של המדינה הם השקעות. הבנק העולמי חקר, מצא ופרסם כי שקל שמושקע בחינוך נושא תשואה של 700% לאחר מספר שנים, דבר ההופך את החינוך לנתיב השקעה מהמוצלחים והטובים הקיימים למדינה. מה זה משנה, העיקר שהממשלה תקטן ואיתה הגרעון, משל היתה מדינתנו משפחה אשר שוקלת בין קומקום חשמלי לבין טוסטר משולשים כי אסור להכנס לאוברדרפט. רק שהפעם הקומקום הוא מערכה נגד החמאס והטוסטר הוא מערכת בריאות קורסת. הגדלת הגרעון כמובן לא מספיקה. חשוב להפנות את התקציב הנוצר עקב כך לפיתוחן וחיזוקן של תשתיות חברתיות שיתנו מענה לציבור הרחב ובמקביל יהוו החזר השקעה ראוי ומבוסס בחלוף השנים.

אז מי רוצה גרעון גדול ומי קטן? כתוב שלפיד רוצה להגדיל את הגרעון כדי לממן את עלויות המערכה בדרום ואת חוק מע"מ אפס. פלוג רוצה להקטין את הגרעון ומציעה לממן את אותם הדברים בעזרת מיסוי (עקיף בעיקרו) וקיצוצים. נתניהו רוצה להשאר ראש ממשלה ולכן שוקל את הדברים ביחס לשאלת מועד הבחירות. בהנחה שהוא ראש ממשלה עכשיו עדיף להמנע מבחירות. לכן הוא אמור לתמוך בלפיד ובתקציבו כדי שהמפלגה השניה בגודלה לא תפרק לו את הקואליציה. אבל נתניהו הוא גם אידיאולוג, ולכן נמצא אותו תומך בפלוג וברצונה שהגרעון יקטן. זאת, בהנחה שהוא לא חושב שעדיף לו בחירות עכשיו, ובהנחה שגם הוא רואה את תחת הסוואה של תפוח בדבש את דני דנון מכנס כוחות באשקלון ואת צבאות הסער מתכנסים במקורות הירקון בואכה פתח תקווה.

הדבר המוזר ביותר קורה במפלגת העבודה. זו שאמורה לתמוך בהגדלת הממשלה, בהרחבת ההוצאה הציבורית, בחיזוק המשרדים החברתיים. דווקא שם עולים קולות הפוגעים בלפיד ומאדירים את נגידת בנק ישראל. ישאל השואל, כיצד הסוציאל-דמוקרטיה מתנגדת להגדלת גרעון ומעדיפה קיצוצים (בהנחה שלא יקצצו בבטחון אלא ברווחה, בחינוך ובתשתיות). יש לכך שתי תשובות. האחת- לפיד, המתנגד לפלוג, הוא האיום האלקטורלי של מפלגת העבודה, אם יש לה עוד אלקטורט. השניה- אנשי מפלגת העבודה התומכים בפלוג פשוט אינם סוציאל-דמוקרטים. כך או כך, הביקוע נעשה והמתנגדים להגדלת הגרעון שלפיד מוביל, מסיבותיו, יכולים לתרץ זאת כיצד שיחפצו.

גם העיתונות הכלכלית לא טומנת ידה בצלחת. הגדיל לעשות עיתון שפרסם "משחק" לציבור בו צריך לתת כסף לביטחון בלי להגדיל את הגרעון. עורכי העיתון ובעליו דאגו להבהיר את דעתם. ראשית, חוקי המשחק: "לא להגדיל את הגרעון". שנית, הפתרונות המוצעים מסודרים בסדר עולה (שמישהו תמחר, ותמחירנים יש בלי סוף) כך שבראש הטבלה מצויים בצד הקיצוצים: קצבאות הילדים וקיצוץ רוחבי ובצד המיסים: מיסוי קרנות השתלמות והעלאת מע"מ – כל אלו פעולות הפוגעות בציבורים גדולים ורחבים. בתחתית הטבלה רכבת קלה, השכלה גבוהה, מס חברות ועידוד השקעות הון. מגמתי? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו אותי, מרגע ששם המשחק הוא גרעון נמוך, המגמה ברורה – מרבית הציבור יפגע שוב.

לכן, עצה לי לתושבי המדינה הקטנה בין הים לירדן: אם תרצו לדעת מי חושב מה ומי נגד מי, פשוט תשאלו כמה גרעון הוא מוכן שיהיה.

בעלי הבית

‏י"ג אלול, תשע"ד – ‏8 ספטמבר, 2014

"וּכשתקפה האיבה בלב הבעלים עד להשחית, עד כדי טרוף הדעת, עד לשלח איש את בית חברו עם כל מה שבתוכו באש – היו שני בעלי-הדירות נטרדים פתאֹם מבתיהם ויוצאים כל אחד לַחצרו וּמתחילים, באין ברירה וּבאין עילה להִתָּלות בה, לכלות את חמתם בעצים וּבאבנים או גם בבעלי-חיים אִלְּמים, שבאו לידם." ח.נ. ביאליק, מאחורי הגדר

בעלי הבית

בראשון בספטמבר, עת פתיחת שנת הלימודים, עלה לראיון ברדיו מנהל בית ספר לנערות דתיות. הוא סיפר על הממ"ד בו לומדות חמישים נערות והסביר שבחירתן להתחנך באופן שונה מהמוסכם על ידי המדינה לא מחייב שיתעמרו בהן מבחינה תקציבית. ניתן להתווכח על כך, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שהציבור החרדי נמצא משך שנים רבות תחת מתקפה של התקשורת החילונית ודעת הקהל. מתקפה המחייבת אותו, למרות הטענות כאילו משאבים גדולים עד מאד מושקעים בו, לצמצם את איכות חייו יותר ויותר על מנת לשמור, לתפיסתם, על אמונתו וערכיו.

לשאלה למה הפכו החרדים לשנואים כל כך תשובות רבות. בין היתר, היותם ציבור מאורגן שנבחריו ונציגיו עוסקים בקיומו ודורשים לכך משאבים ותשומות לא מעטות, לעיתים תוך התעלמות מוחלטת מהיבטים כלכליים וחברתיים וניצול ציני של הזדמנויות פוליטיות. זה באמת לא נחמד – אבל בגלל זה לשנוא ציבור שלם? האמת, שלא נראה שבגלל הניצול הציני שונאים, אלא בגלל אופן הצגתו כ"אם כל חטאת". אינני תומך בהתנהלות הפוליטית סחטנית של הנהגת הציבור החרדי ודעותי שונות משלהם בתחומים רבים, אך הם, לכל הפחות, אינם היחידים ה"זכאים" ליחס שכזה.

טלו למשל ציבור אחר, שדואגים לו לא פחות, אולי אפילו יותר, ציבור גדול ורב: צֶבֶר בעלי הבתים. מתי לאחרונה ראינו את התקשורת תוקפת את בעלי הבתים בישראל? הלא זה ציבור גדול- כמעט שלושה מליון איש ואישה לערך שבבעלותם (לרוב במשותף עם בן זוג או בן משפחה נוסף) דירה ממוצעת או בית. ציבור רב, שנציגיו (מסיבותיהם שיפורטו) דואגים ושומרים לו על האינטרסים באופן מרטיט לב. די לראות שמחירי הדיור עולים כל הזמן ועלו ב 50% גידול בעשור האחרון ואף מדד מחירי הדיור, המנקה כל מיני "כשלי שוק" אם  הם באמת כאלה, עולה גם הוא אמנם רק ב 25% גידול, אבל ברצף.

יתכן שיגיד מאן דהוא שאין אינטרסים ואין נציגים בעלי כח והשפעה שלטונית שידם בדבר, וכי בסך הכל האוכלוסיה גדלה וכולם רוצים בתים. אז הוא יגיד. החלטות שהתקבלו מעידות אחרת. הנה יכל המחיר שלא לעלות לו רק בחרה ממשלת ישראל, שמרבית מקרקעי המדינה ברשותה להוריד את מחיר הקרקע. במקום זאת, לא רק שהקרקע הממשלתית התייקרה, אלא שהממשלה בחרה ב2009 להפריט ולתת לבעלי הבתים – בדגש על בעלי חצי דונם ומעלה – את הקרקע לבעלותם. ז"א הפקיעה את הבעלות מידיה. אילולא המאבק בהפרטה זו, היתה המדינה מעבירה לבעלות פרטית את כל אדמות הלאום ובתוכן 800 אלף הדונמים המיועדים למגורים, שכיום כבר גדלו ל- 900 ויתכן אף ל- 950 אלף דונם.

בניגוד לציבור החרדי, ציבור בעלי הבתים לא מתקשה להגדיל את עושרו בכל קונסטלציה פוליטית ומפלגתית. בין אם שמאל או ימין, דתיים או חילוניים, ציבור בעלי הבתים ממשיך להרוויח בלי לעשות כלום עשרות אלפי שקלים כל שנה, רק על זה שביתו פשוט שווה יותר. בין אם ישכיר וירוויח עוד, בין אם יגור ללא חשש פינוי בביתו שבבעלותו, בין אם ידור מעבר לים, ערך ביתו הפשוט והדל יאמיר כל שנה, מבלי שיגיר ולו טיפת זיעה. והתקשורת, ודעת הקהל, שוקטות. היכן הטענות על ציבור שמנצל את כוחו? היכן הטענות על רווחים על חשבון הציבור? הרי האמרת מחיר הדירות של בעלי הבתים כדי לשמור על רווחיהם פוגעת עד מאד במי שאין לו בית, במי שצריך לשכור בית למדוריו, במי שנדרש לשלם משכנתא חונקת לבנק כדי שיצליח להיות אחד מאלה שראויים וזכאים להקרא בארצנו "בעלי הבתים".

האם הם יודעים, החרדים, שכולם שונאים אותם – יש שיגידו שכן ויש שיגידו שהם ממילא לא קוראים ולא מאמינים למילה אחת בתקשורת של החילוניים. בניגוד לרובנו שמאמינים לתקשורת עד מאד. בטוח שציבור בעלי הבתים לא יודע בכלל שהוא ראוי להיות שנוא, לא פחות מציבור החרדים. וגם בטוח שעל משפט זה ישנאו לכל הפחות אותי. ובצדק רב. הרי הבתים נקנו בזיעה ועמל רב. אז מה? זה אומר שהם צריכים להיות מכשיר רווחי? ובכל זאת, גוזל אני את כבשת הרש – רווחיהם המעטים מאד של בעלי הבתים. מעטים, כי הם אינם יודעים ומבינים שרוב הרווחים הנוצרים מעליית הערך הלא הגיונית, לא מוסברת ואסטרונומית, זו פשוט לא מגיעים לבעלי הבית אלא לאנשים אחרים, שאך מזל הוא שבשל פעולתם הם לא הופכים את כל ציבור בעלי הבתים התמים לשנוא. מזל או אולי קשרים טובים בתקשורת ובפוליטיקה.

בכלל, מענין לדעת האם יש נוסחא כלכלית בלתי נסיבתית, שיכולה להבהיר את עליות המחירים בשוק הדיור בארץ ובכלל. לטעמי הנוסחא פשוטה ביותר. הערך של הבית עולה רק בהיותו נכס כלכלי – זאת אומרת, אם יש מי שהופך אותו לנכס כלכלי. בעל הבית לא יודע להפכו לנכס כלכלי. בפועל, היותך בעל בית לא הופך אותך לבעל הון. אז מה, או יותר נכון, מי כן? חברות פיננסיות ובנקים, אשר יודעים להפוך לנו קירות לכסף וירטואלי עימו הן יכולות להשקיע את הוננו בשבילנו ובשבילן, הן המעריכות את הנכסים שבבעלות הציבור הרחב שלנו. הן הדואגות שנכסינו יעלו בערכם כל העת. לא למענו – למרות שזה מאד נעים לחשוב כך – אלא לצורך רווחיהן בלבד. זה לא קונספירטיבי. זה אפילו די הגיוני. זה בטוח לא צודק. הרבה פחות צודק מכל תשלום של 800 שקל לחודש לאחד ממאה האלף לומדי התורה, שבסכום צנוע זה אמור לפרנס את משפחתו בלחם צר ומים לחץ. לעומתו נראים ברוני הבנקים, חברות הנדל"ן והביטוח כמי שמרוויח בכל זאת קצת יותר בעזרת קבוצת הלחץ הפוליטית שלו.

נוח לשנוא את החרדים, הלוחצים והרוצים עוד ועוד מהקופה הציבורית. קל מאד להתעלם מהלחץ שציבור גדול יותר, בעלי הבתים בישראל – או יותר נכון נציגיו, שלא ממש שואלים אותו – מייצר על קופתנו הציבורית. קל לא לדעת ולא להבין. על כך כבר כתב המשורר

"דִּין הַבָּתִּים לִשְׁקֹעַ,
לֹא דִּין הַבָּתִּים לַעֲמֹד.
דִּין הָעֵינַיִם לִגְווֹעַ,
לֹא דִּין הָעֵינַיִם לַחְמֹד.
דִּין הַיָּשֵׁן לֹא לָקוּם לְעוֹלָם,
וְדִּין הַנֵּעוֹר לֹא לָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת, כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!"
נתן אלתרמן, שמחת עניים