וישמן ישורון, וישמן

‏י"ח ניסן, תשע"ה – ‏7 אפריל, 2015

שלוש המילים הללו (שבכותרת) היו ציוץ התגובה הראשוני שלי בשעות הבוקר המוקדמות של השמונה עשר במרץ 2015.

הביטוי המקורי- "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", המופיע בספר דברים, פרק ל"ב, הוא חלק מקינה עתידית שמכתיב ה' למשה טרם מותו, ומטרתה להסביר לעם ישראל את הצפוי לו. תחילתה בתיאור הטוּב הניתן לעם מאת האל. משם אנו עוברים לתהליך הבלתי נמנע, הַנִּפְתָּח בעם המתבוסס במשמניו, אַחַר חוטא לאלוהיו וסופו, עקב כך, גזירות ושמד. בין היתר צופה משה לעם שיאכל את "תנובת שדי", הכוללת דבש מסלע, חמאת בקר, חלב צאן, כרים ואילים, בני בשן ועתודים, וזה רק הדבש והחלב (ובעצם גם הבשר), יש גם שמן ויין (דם-ענב) והסוף ידוע לכל דיאטן מתחיל – "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ".

באופן כללי שמן נחשב לדבר מקדם. שמן בגלגלי המהפכה היה מאז ומעולם גורם מזרז. אך מדע האנטומיה והקרדיולוגיה גילו לנו ששמן יכול גם לסתום עורקים, לעכב ואף להרוס. במובן הזה השמנת היתר של ישורון בקינת משה לעתיד העם, היא כנראה העדות הכתובה הראשונה למודעות ל"שומן טראנס".

ההשמנה הכפולה בציוצי לא נועדה רק לתאר את מספר המנדטים הגדול שקיבל מר נתניהו, ראש ממשלת ישראל המתמיד ביותר שידעה ארצנו, אלא ובעיקר לנסות ולתאר את נסיבות היווצרותם של מרבצי מנדטים שכאלה באמתחתו, פעם בפעם.

חנוך דאום פרסם פוסט שזכה לשיתופים רבים בדבר חבר "שמאלני מתוק מהברנז'ה", שאין בקרב חבריו הממשיים והווירטואליים ולו אחד שהצביע לנתניהו. גם רותם שטרקמן פרסם כתבה המנתחת את תוצאות הבחירות כתוצאות של שבטים שונים בערים שונות, בשכונות שונות, באמונות שונות ובעיקר (או גם בעיקר) במעמדות סוציו-אקונומיים שונים. אך מבט מעמיק יותר בפילוח לפי קלפיות ושכונות מאפשר הנחה אחרת.

לו בחנו את ההצבעה ה"פנים גושית", אם בכלל ניתן לדבר עדיין בגוש ימין וגוש שמאל. לו ניתחנו את המצביעים לשס, יהדות התורה וישראל ביתנו למול מצביעי הליכוד בשכונות השונות, יכולנו לראות שבשכונות העניות ביותר במדינה (מעבר לאלו שבהן גרים ערבים, בדואים ודרוזים) הליכוד אולי ניצח, אבל המפלגות המכונות "קטנות" כמעט שוות בגודלן אליו. למשל ברוב שכונות אשדוד, הליכוד אמנם "מנצח" עם כ-43 מנדטים אך ישראל ביתנו מקבלת כ-24 מנדטים – הרבה יותר מסך המנדטים שקיבלה ומספיק כדי להביא את ליברמן לדרוש רוטציה מנתניהו, בניהול עניני אשדוד לכל הפחות. כך ניתן לראות גם בבת-ים. בשכונות דרום תל-אביב הקואליציה המסתמנת ללא ספק נשלטת על ידי 44 מנדטים של הליכוד, אך אין קואליציה בלי 30 המנדטים של שס שבחרו מצביעי שכונות אלו.

אז למה בפועל ה"ניצחון" בבחירות לא נחלק שווה בשווה בין נתניהו, ליברמן ודרעי. ובכן, תתפלאו לשמוע, בערים הגדולות ובשכונות מבוססות ביותר ישנו רוב גדול של מצביעי ליכוד. כן כן, אחינו, בני המעמד הבינוני-גבוה, תאומינו לנשק ולמשק הם, ברובם הגדול, לא פחות ממצביעי ליכוד. לא "השקופים", אליהם פנה דרעי, הצביעו לנתניהו, אלא שכנינו לקובית ה"אופן-ספייס" ולבית הדירות שנבנה במיוחד למידותינו בשיטת הבנייה הרוויה. הם משלנו. הם פשוט לא הצביעו ליאיר לפיד ולא ליצחק הרצוג.

אני יודע, זה ממש הולם ברקוֹת. למה למישהו שיש לו מספיק כסף ואינו מדוכא, מושפל, מודר ומנוצל להצביע לנתניהו ולליכוד? האמת שזה לא ממש צריך להפתיע. בין אם זה בשל התבגרות בבית שהעריץ (ולא בלי צדק) את בגין. בין אם זה בשל תחושת אי-הביטחון בעצם החיים בארץ והפחד מהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. פחד שגם מי שיש לו כסף לכרטיס טיסה מכאן יכול לחוש, אם יש לו חינוך פטריוטי לאומי ארוך שנים. בכל זאת, המחנה הלאומי צריך להצדיק את שמו. רוב מצביעי נתניהו לא עשו זאת כי הם עניים – כמו שנוח לרבים כל כך לחשוב ולהגיד – להפך, הם עשו זאת כי הם לא רוצים להפוך לעניים, למודרים, למנוצלים, לחלשים. במובנים מסוימים רבים מהם לא רוצים לחזור לשם. למקום בו נאלצו לדור הוריהם.

צר לי לאכזב אך ניתוח תוצאות הבחירות ברמה השכונתית מבהיר כי המשפט המפורסם "הוא דופק אותם והם מצביעים לו" פשוט לא נכון. מי ש"נדפק" באמת מצביע לשס, לישראל-ביתנו, לאגודה וגם ליחד. זו הצבעה שהיא גם לנתניהו, ברוב המקרים, אבל עולם הפוליטיקה גדול ועגול. ראו מה קרה למצביעי אגודה ושס בבחירות 2013. רוב מצביעי הליכוד אינם מוחלשים, אינם מודרים, אינם עניים. כמו רוב מצביעי המחנה הציוני (למעט אותם אחוזים בודדים עשירים כקורח הגרים במספר ישובים קטן) וכמו מצביעי יש עתיד, גם מרביתם של מצביעי הליכוד וגם מצביעי כחלון הם מעמד בינוני גבוה. הם עובדים במקומות מאורגנים, במגזר הציבורי ובעבודות מכניסות. הם גרים בבתים צמודי קרקע, שנתניהו זה עתה סיים להעבירם כביכול לבעלותם, אחרי שנים בהם המנגנון המפאיניקי (לתחושתם) גזל אותם מהם בכך שדרש עליהם תשלום חכירה, כמנהג היהודי הקדום והצודק הקובע כי "הארץ לא תמכר לצמיתות". נתניהו העריך שתחושת הבעלות (הפיקטיבית יש לציין) על בית כנראה תתגבר גם על הערכים היהודיים הנושנים – העריך וצדק.

לכן גם הנוחות הפתלתלה בה גזר הרטוריקן יעקב אחימאיר את הציבור הבוחר לשניים ובמובן מסוים את העם היהודי לשניים – ליהודים ולישראלים, אינה אמיתית. לזכותו יצוין כי הוא מביא חלוקה זו מפיו של נשיאנו לשעבר מר פרס, שגם לו היה נוח לחלק כך את העם. אם ננתח את תוצאות הבחירות השכונתיות נבין שחלק גדול מהרפובליקה היהודית של יעקב אחימאיר, שכחה את "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נ"ח).

יתכן שברמה הפנימית והנפשית מצביעי הליכוד וגוש הימין – המכונים "היהודים" לשיטת אחימאיר – מחוברים לאמרה זו באופן חזק ועמוק יותר. אחרי הכל, הם לא "שכחו מה זה להיות יהודים". אבל בחירתם באדם שקיצץ את ההשקעה הציבורית בחברה ושדאג בעיקר לבעלי הממון – גם אם הממון הוא 10 דירות בפרויקט סביוני אור עקיבא (הון שמצביעי שס, ליברמן ואגודה יכולים רק לחלום עליו) ולא דירת פאר בפרויקט אקירוב – בחירתם בנתניהו מראה שהם שוכחים את קשרי הנימים העמוקים לצדק היהודי של עמוס, ישעיהו וירמיהו, גם אם הם שונים בו בביקור נוסטלגי בבית הכנסת השכונתי.

שלא יובן לא נכון. אין ספק כלל שרובה של הרפובליקה הנגדית – "הישראלית" לשיטת אחימאיר – שכחו מימרות צדק אלו גם הם. מי שכח קודם, אין זה משנה. מה שמשנה הוא שישורון אוכל את משמני הארץ כפי שחזה משה רבנו, ומי שאוכל משמין ומי שמשמין בועט – ואנו מתפלאים שהוא ממשיך להשמין.

גם המתאוננים על "היקף הילודה בקרב מצביעי הליכוד" תוך שהם מסתתרים תחת המינוח "דמוגרפיה" וביניהם פרופ' בכירים רבי פרסומים ואינטרסים לשינוי שיטת הממשל, יכולים להניח את נשקם הטהור. לא מדובר בדמוגרפיה, אלא בסוציולוגיה. במקום בו אנו לא נכונים לשלם כל מחיר על החיים עצמם, הרי שנעדיף את מי ששומר על חיינו במחיר של חיי אחרים.

אין ספק, נתניהו הוכיח באופן שאינו משתמע לשני פנים, שכדי לשמור עלינו ועל החיים עצמם, לשיטתו, הוא בהחלט יודע לפגוע באחרים ולהפקיר את חייהם, יהיו אחרים אלו ערבים, עניים, מסתננים, עובדים זרים, אזרחי ארצות הברית או כל שעיר אחר לעזאזל. אז אין ספק שאם חשים אנו חוסר בטחון וקושי, כל שאנו צריכים או לבחור מישהו שיספק לנו מספיק בטחון ויקל על חיינו, באמצעות יצירת ציבורים החשים יותר חסרי בטחון ויותר קשיים משיש לנו. לצורך כך אין ספק שנתניהו הוא הבחירה הנכונה.

ועוד. בסוציולוגיה שלנו שהתעצבה לה במזרח התיכון, בו כידוע חייבים להיות חזקים, כשהרוב לא נכון ולא מבין כלל שעליו לשלם מחיר במאבק למען חיים מוסריים וצודקים, במדינה יהודית ודמוקרטית, כחזון הציונות, לא יפלא שהנכונים לשלם בחייהם – אז אנשי ההתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים, מצביעי מפא"י ומפ"ם דאז, וכיום אנשי ההתנחלויות מצביעי הבית היהודי והליכוד – הם הגרעין הקשה הקובע את הנרטיב, לפיו ישלשלו השואפים לחיות את פתקיהם לקלפי.

אם אנחנו חושבים שככל שיגבר העוני כן יגברו הקולות לליכוד, אנו לא מבינים את הסוציולוגיה הממשית. ככל שיגבר העוני תפולג ותפולח המפה הפוליטית. הליכוד ירוויח מכך אולי, אך בוחריו ימשיכו להיות הרוב – אנשי המעמד הבינוני-גבוה, המעונינים לחיות טוב בארץ הזו. זו לא בקשה כל כך הזויה, השאלה היחידה היא מי ישלם את המחיר.

זו לא מלחמת מעמדות. זו מלחמת ערכים בתוך אותו המעמד (למרות שיש מי שרוצה להגיד שאשכנזים ומזרחיים לא יהיו לעולם מאותו המעמד). חשוב שנדע – מצביעי שמאל וימין – ונסכים ביננו כי הרצון שנחייה פה טוב ראוי אך לא בכל מחיר. אם אנו רוצים לחיות כאן, המחירים צריכים להיות שלנו! לא של זולתנו. הבחירה בנתניהו היא בחירה שמישהו אחר ישלם את המחיר. זו לא דרכה של הציונות וזו לא דרכה של הלאומיות הישראלית-יהודית, האמורה להתגלם ביצירה הציונית המפוארת והחשובה, מדינת ישראל.

עטין קיומנו

‏כ"ח אדר א, תשע"ד – ‏28 פברואר, 2014

יום בהיר אחד נתעוררנו לשמע מתקפה חריפה של ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, על רצונה של חברת אייפקס, הבריטית, למכור את השליטה בתנובה לחברת ברייט-פוד, הסינית. הסינים, אומר הלוי, "תומכים בקיצונים שבאויבינו". יש לומר שנדמה שהוא צודק ואכן התמיכה הסינית באיראן, המפתחת נשק שיש בו כדי לאיים על בטחון תושבי מדינת ישראל, גלויה וברורה לכל רואה. חוצן, לו היה נוחת בארצנו כעת חיה, וודאי היה טוען גם הוא שמדובר בסיכון גדול לעצמאותה בת 66 השנים של ישראל. אחרי הכל מדובר בתאגיד הפועל בארץ משנת 1926 וכיום הוא מחזיק כ- 57% ממשק החלב ושולט על נתח השוק הגדול ביותר בתחום מוצרי המזון והמכולת (15.5% נכון לשנת 2010). שליטה בתאגיד הזה מקנה עליונות כמעט מוחלטת בתעשיית המזון בארץ. החוצן, אם ניחן בתובנה כלשהי, יזהיר את קברניטי המדינה (שוודאי יפגשו עימו – בכל זאת, חוצן) ממכירה שכזו.

אבל אפרים הלוי איננו חוצן. הוא היה נשיא התאחדות הסטודנטים, קצין חינוך ראשי וכאמור ראש המוסד. לחוצן היה ניתן להסביר שאחרי הכל מדובר בהעברת שליטה מחברה בין לאומית אחת לאחרת. שלויתור האמיתי על ה"שליטה" בתנובה היינו עדים בשנת 2008 עת קנתה חברת אייפקס הבריטית את השליטה באגודה השיתופית שהפכה לחברת מניות ממאות חברי האגודה – מושבים, קיבוצים וחקלאים ברחבי הארץ. אפרים הלוי יודע זאת היטב. נראה שלדעתו הבעיה איננה בכך שחברה בין לאומית שולטת בתאגיד המזון הגדול בישראל, אלא רק מזהותה, הסינית במקרה המדובר ולא הבריטית (מכורתו, יש לציין), כפי שהיתה עד כה.

למכירת תנובה לסינים קדמו נורות אזהרה רבות ביניהן, הפיכתה מאגודה שיתופית לחברה בע"מ וכמובן מכירתה לאייפקס, מבטח שמיר וארגוני הקניות. היה זה הרצל שאמר בזמנו בתארו את ההשלכות האפשריות של האנטישמיות באירופה, שהגיעו לשיאן בשואת היהודים: "גם אני יודע לאן תגיע האבן המתגוללת במורד: כלומר, למטה". כנראה שאת האבן המתגלגלת הזו אפרים הלוי, ראש המוסד שלנו לשעבר, מי שלמד ועמד על משמר הסיכונים והאיומים העתידיים הצפויים למדינתנו, פספס. הלוי מזהיר מפני מכירת האחזקות שרוצה לבצע אייפקס לברייט-פוד בעיקר בשל השליטה של ממשלת סין בחברה. גם לזה לא חסרו נורות אזהרה. זה מכבר הועברה השליטה על תאגיד ענק בעל השפעה דרמטית על המשק והקיום של מדינתנו הקטנטונת, מכתשים-אגן, לחברת כימצ'יינה. דשנים, כימיקלים, חומרים מסוכנים ועוד הועברו לשליטתה של, מי אם לא, ממשלת סין, השולטת גם בכימצ'יינה.

אך העברת השליטה בתנובה לחברת אייפקס הינה יותר מנורת אזהרה. זה לא פחות מחטא קדמון, שלאחריו לא יוכל איש, גם אם היה ראש מוסד לשעבר, להלין על דבר. חברת אייפקס איננה חברת מוצרי מזון. אייפקס היא קרן השקעות. קרן הון סיכון, אם לדייק. מטרתה- השאת רווחים למשקיעייה ולבעליה. השיטה- קניית דברים בזול, משיכת רווחים מקסימלית ומכירה ביוקר. שיטה זו פועלת בין אם מדובר בבתים, באפליקציות ובמקרה שלנו בבסיס הלחם והמים שלנו, שוק המזון הישראלי. והשיטה עבדה גם עבדה. אייפקס השקיעה 2.1 מיליארד ₪ בקניית 56% מתנובה, משכה כ- 900 מליון בדיווידנד, מכרה את נכסי תנובה בהיקף של כ- 2 מיליארד ₪ והעלתה משמעותית את מחיר מוצרי החלב שלנו על מנת לממן את הדיווידנדים, וכעת תמכור את אחזקותיה לברייט-פוד בסכום המוערך ב- 4.9 מיליארד ₪. רווח של 300% ב-6 שנים. ללא ספק מדובר בעמידה ביעדים וחתירה אל המטרה.

מכירת ספק המזון הגדול ביותר בישראל לחברה שכל יעודה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר מספיקה גם לידעוני מתחיל, כדי להצליח ולצפות את העתיד, בו ימכר ספק המזון הגדול האמור למי שצריך אוכל, או יותר נכון למי שמוכן לשלם בשבילו הכי הרבה. במקרה שלנו מיליארד סינים בהחלט צריכים הרבה אוכל. ההחלטה העצובה הזו לא נעשתה במחשכים. מאות מושבים וקיבוצים, ערש המדינה היהודית וחברת המופת ההרצליאנית בישראל, בחרו לאשר את המכירה. המצוקה בה היו נתונים אינה מוטלת בספק – חובות גדולים ואקטוארים וחשש ליכולת הקיום לעת זקנה של חברי הקיבוצים והמושבים, הביאתם לרצון במזומנים. אך מקרה היה, שאייפקס נקלעה למקום ובכיסה לא מעט מצלצלים זהובים.

על אופיים של הליכי השכנוע שנדרשו על מנת להביא אלפי נשים וגברים אינטיליגנטים להחליט להציל את עתידם על ידי מכירת שליטתם בתנובה במקום שיחליטו למכור רק את נכסיה, כפי שעשתה אייפקס עצמה, מעיד כאלף עדים מענק "אי-התחרות" בסך 5 מליון ₪, שהעניקה תנובה בשליטת אייפקס למנכ"ל הקודם ואדריכל המכירה והשכנוע, החבר אריק רייכמן. אך נדרשה פעולה עמוקה הרבה יותר על מנת שמאמצי השכנוע יעלו פרי. משהו עמוק בתרבות ובשיח הישראלי השתנה במאה שחלפה מהקמת תנובה ועד ימינו. מהלך תת-קרקעי שהביא את תנועת העבודה, את מדינת הרווחה הישראלית, את הארגונים הוולנטריים, האזרחיים – קואפרטיבים כתנובה, מושבים, קיבוצים, חברות ציבוריות בעלות מטרות לאומיות – לעברי פי פחת, לויתור, הפרטה, מכירה ודלדול.

לא מכבר נתקלתי בציוץ של יואב גולדברג, שפרסם מודעה שהוצגה בעיתון ידיעות אחרונות טרם בחירות 1973. מודעה המבארת לציבור כי חירות – הליכוד של היום – לא תמך ולא תומך בהתיישבות וכי מפעל ההתנחלויות הוא בפועל מפעל שהקימה תנועת העבודה. הציצן גולדברג פרסם זאת תחת הכותרת "אני רק אניח את זה פה". בוודאי כיוון לכך שהנה מפלגת העבודה הודתה שהיא היא המייסדת של ערש ההתנחלויות בשטחים הכבושים.

כשיבואו ההסטוריונים לחקור את תהליכי העומק הללו אני תקווה שיביטו על ה"הודאה" הזו מנקודת מבט אחרת. אולי ימצאו ההיסטוריונים תשובה לשאלה – מתי הפך השיח הישראלי והשתנו המושגים עד שהתיישבות, חקלאות וקרקע שינו את שמן להתנחלות, יצרני מזון ונדל"ן? בעיקר ידרש מהם לאתר את המנופים, שהפעילו כוחם כדי שהיפוך מושגים ושינוי השפה הזה יתרחש. אולי הם יגלו לנו, מאוחר מדי כתמיד, שלא הסינים ולא הבריטים הם הבעיה שלנו, אלא השינוי העמוק הזה בתרבות, בשיח ובערכים שלנו, הוא יתגלה כהסבר ההגיוני היחידי, לחרפת מכירתה של תנובה, בנזיד עדשים.

מה תפקידה של הפוליטיקה המפלגתית

‏ט' כסלו, תשע"ד – ‏12 נובמבר, 2013

בימים האחרונים שואלים אותי רבים "איך אתה רוצה את ראש הממשלה שלך?". אז קודם כל, תדעו לכם שאף אחד לא באמת שואל אותי ותמיד כשפותחים במילים אלו מתכוונים בעצם להגיד: לא שאלתם אותי אבל הנה אני אומר לכם את דעתי. ובכל זאת, ל"שאלתכם", אני רוצה את ראש הממשלה שלי כמו קטשופ! מה לא מובן? אני רוצה אותו לחיץ, עומד על הראש (לא כמו בן גוריון, אלא מוכן לעמוד על הראש בשבילנו) ואם אפשר, ככל הניתן, אדום. אנסה להסביר.

מכירים את הסיטואציה בה אתם אומרים לחבריכם שאם מנהיגינו היו מקבלים החלטה כזו או אחרת היו הדברים משתנים במדינתנו. המציאות היתה טובה יותר. אז ראשית כל, אתם ברי מזל כי יש לכם חברים והם מוכנים להקשיב למה שיש לכם להגיד. ואתם עוד יותר ברי מזל, כי לא ניתנה בידכם היכולת הממשית והעוצמה הנדרשת להביא למבחן המציאות את עמדתכם.

אבל זה לא הענין, קיומם של חברים או יכולת ממשית לשנות את המציאות. הבעיה האמיתית מתגלמת באותם חברים שיענו לכם: "אז למה אתם לא הולכים לפוליטיקה? למה אתם לא נכנסים לשם ומשנים את המצב?". התשובה הפשוטה לכך תהיה: "לכו אתם לשם". אל דאגה, הם ישארו בכיסאותיהם, ניתן להעריך כי גם אתם, ובצדק. התשובה המורכבת יותר צריכה להתמודד עם התפקיד הממשי אותו ניתן לייעד לפוליטיקה המפלגתית, זו הנקראת "פרלמנטרית", הקובעת את הנהגתה הנבחרת של המדינה.

יש הנוטים לייחס לרשויות הדמוקרטיה את הכוח החזק והמשמעותי ביותר בקביעת דרכה של מדינה. אין ספק שיש בזה מן האמת. הדמוקרטיה מתנהלת על בסיס הסכמת נתיניה להכרעות וקביעות, אשר רובן הגדול מתבצע באמצעות שלוש הרשויות – מחוקקת, מבצעת ושופטת. המהדרין אוהבים להוסיף את ה"רשות הרביעית" ולשייך אותה לתקשורת. אבל זו לא רשות! מרבית כלי התקשורת הגדולים הינם כלים פיננסיים הנשלטים על ידי בעלי ממון או כלים בירוקרטיים הנשלטים על ידי הרשות המבצעת.

הנסיון להגדיר את התקשורת כרשות רביעית הוא חלק ממהלך מתוכנן למחוק, הלכה למעשה, את משמעותו של הציבור בתהליך הדמוקרטי ולצמצמה לכדי בחירות לרשות המחוקקת אחת למספר שנים. במהלך ארוך שנים מיסמסו מוסדות השלטון, ההון והתקשורת את המשמעות האמיתית של הכוח הציבורי – היא כוח הסכמתו לאופן בו מתנהלות הרשויות השונות. זכורני כי עו"ד בכיר שאל בתחילתו של מסע לזכר השואה והגבורה בפולין שאלה פשוטה לכאורה. הוא ביקש לדעת איך המערכת המשפטית של גרמניה איפשרה את מאורעות מלחה"ע השניה והשואה? השאלה היתה למעשה: האם הציבור איפשר למערכת הזו לאשר את מסעות ההרג והקטל של הרייך השלישי ומה הביאו לעשות כן.

למזדעקים מההשוואה בין הדמוקרטיה שלנו כיום בישראל לבין רפובליקת ווימר, אבקש רק להבהיר שכן, אני חושב שבבסיסן אין הבדל גדול ביניהן, ובנשימה אחת גם יש ביניהן הבדל עצום. הבדל הטמון במידת מוכנותו של הציבור לאפשר לרשויות הדמוקרטיה לקיים את החלטותיהן והסכמתו עמן. אכן, הציבור הוא חיה חמקמקה ויהיה זה מעט פשטני לשייך לו תכונות של נכונות והסכמה, אך החלופה של מחיקת הציבור או זלזול בהבנתו ושימוש בטכניקות הטעיה שונות כדי להתעלם מהשפעתו על ההחלטות, פשטנית הרבה יותר ומשום מה, נדמה שהיא הפכה להיות החלופה הנבחרת.

הביקורת על מחדלי הממשלה, הכנסת ומערכת המשפט חיונית. גם לסוציאליסט כמוני (אם יעיד הנחתום בשבועה כמובן), שכל רצונו הוא "להגדיל את הממשלה" – שם קוד למי שרוצה תקציב מדינה גדול. אבל הרצון הזה לא עולה בחלל ריק. הגדלת תקציב הממשלה זו דרישה טכנית, המבוקשת על מנת לבצע רעיון. רעיון אחד, פשוט בעיקרו – להחיל עקרון של שוויון בין אזרחי המדינה, לצורך קיומה הממשי של הדמוקרטיה, לטווח ארוך. תקציב גדול נועד על מנת לאפשר לאזרחים לקבל זכויותיהם באופן שווה, נועד לאפשר לכל אחת ואחד את הרכיבים להם הוא זקוק כדי שיוכל לפעול במסגרות הדמוקרטיות בשווה לאזרחים האחרים, גם אם נולד להורים ה"לא נכונים" או שמצבים טראגיים ניחתו עליו או על קרוביו והפריעו לו בהתפתחותו לכדי אזרח מועיל ומעורב.

נכון, כסף זה לא רכיב מספק כדי לייצר בציבור פוטנציאל לדמוקרטיה, אך הוא רכיב חשוב, וודאי בימינו, ויעידו על כך דבריו של איתן ורטהיימר שטען בראיון עימו כי לא ניתן לכונן דמוקרטיה במדינה בה השכר הממוצע לאדם נמוך מ- 2000 דולר לנפש. בניגוד לכותב, הרי שלמר ורטהיימר יש קצת יותר מסכום זה לחודש, כך שאין סכנה שנחשוב שכל מטרתו היא עוד קצת כסף לעצמו.

לאחר שהחלטנו להגדיל את הממשלה, למרות הברכות הניתכות עליה, חשוב להבהיר כי הגדלה זו של הממשלה חייבת בתנאי נוסף – קיומם של אורגנים חיצוניים למערך הכוחות של רשויות הדמוקרטיה, שלהם השפעה ממשית על התנהלותן של הרשויות. אורגנים, שאינם מוכוונים בכוח רשויות המדינה הפורמאליות, ובמצבנו כיום צריך לוודא גם שאינם פועלים על פי חוקי "היד הנעלמה" של השוק. אורגנים אלו הם הכלי המרכזי באמצעותו יוכלו אזרחי המדינה להשפיע על הפוליטיקה המפלגתית, המעצבת את רשויות הדמוקרטיה, בכך שיניעו ויטלטלו (באופן מכוון ומאורגן כמובן ולא על מנת לערער בלבד) את בסיס ההסכמה לקיומן ופועלן של הרשויות הללו.

כל החושש מכך, חושש בצדק, כי בהיבנותם של אירגונים בלתי פורמאליים חזקים ומשפיעים יכולים לצוץ גם ארגונים החותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומתנגדים לקיומה. ארגונים, שלא יהססו להשתמש בכוחו של הציבור כדי להפוך את השלטון כנגדו. עינינו חוזות גם כיום בארגונים קיצוניים, כביכול משני צדי המתרס, המחזיקים בעמדה זהה בבסיסה, שמדינת ישראל היהודית ורשויותיה הדמוקרטיות אינן מטרה אלא רק אמצעי לכינון משטר אחר. זהו חשש מוצדק מאנרכיה מחד ומתאוקרטיה מאידך ואף מתגובת נגד של טוטליטריזם כנגדן. אבל על בסיסו של חשש לא יוצרים חברה.

להיפך. אם בוחנים את הדברים מהיבט כרונולוגי, הרי ידוע לכל כי טרם היות הדמוקרטיה, הפאשיזם והאנרכיזם, היו גם היו ארגונים והתאגדויות אנושיות רבות ומגוונות. יותר מכן, ניתן להניח שקיומן של התאגדויות אלו היה הבסיס להתגבשותה של המדינה הדמוקרטית, כפי שטען ראובן כהנא, אחד החוקרים המשפיעים והחשובים ביותר בתחום הדעת הבלתי פורמאלית. "תופעת הארגונים או התרבויות הבלתי-פורמאליות שכיחה למדי בעולם הפוסט-מודרני. זו תגובה חברתית נזילה לשינוי מהיר ולמורכבות, המגבירה את הסיכויים לחיים בעלי משמעות בעולם כאוטי. כפי שהציע טוקוויל לפני כמאה וחמישים שנים, עליית המשטרים הדמוקרטיים והכלכלה המודרנית תלויה בקיום פעולות יזומות בלתי-פורמאליות ובאגודות וולונטריות."

אין ספק שמדבריו ניתן להבין את "סדר הפירמידה" המבוקש. וודאי אם נעזרים בהסתמכותו על טוקוויל, אחד מגדולי החוקרים של הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ארצות הברית. ארגוני הציבור החופשי והמאורגן באופן וולנטרי הם יסוד מרכזי לקיומן של מוסכמות חברתיות שעל בסיסן ניתן בכלל לייסד מדינה או חברה דמוקרטית. הקמתם של ארגונים בלתי פורמאליים אלו היא משימה חיונית וזו גם תשובה טובה וראויה לכל הרוצה לענות לחבריו על השאלה המציקה – למה אתה לא שם? כאילו שאם תהיה שם, שאם תהיי שם, ישתנה העולם. ספק גדול אם משהו ישתנה חוץ ממך עצמך.

ובכל זאת, מה תפקידם של אלו שכן שם? אלו שבחרו לשרת את חברתם במסגרתן של רשויות הדמוקרטיה הנבחרות. ובלי להכנס לשאלת הנסיבות לבחירתם להכנס למקומות אלו. ניתן לכנות את תפקידם – שירות. שירות המדינה, כך נהוג לכנות זאת. בהנחה שהמדינה היא הציבור כשהוא מאורגן בהתאגדויות רבות ומשפיעות, הרי ששירות זה הוא אותו "civil servant" קדוש, שהבריטים, הצרפתים והאמריקאים בתורם, הפכוהו מאמצעי למטרה, משירות לשלטון, מניהול לשררה, אם במענה לרצונות הפקיד הלבן במושבות או סתם כמענה לצרכי האגו והנפש האנושית.

לפני מספר ימים שוחחתי עם בכיר במשרד ממשלתי. שוחחנו על אהבה, תוֹם ומוסר וגם קצת על כסף. הוא אמר לי שהוא לא מבין למה לא מתקצבים פעילות מסוימת, חשובה ויפה לטעמי, ואמר שאם הייתה של "הצד השני" מזמן כבר היו משיגים לה תקציב. למען הסר ספק, הצד השני מתבטא בעיקר במגוון כיפות על ראשו, וגם האדם ששוחחתי עימו, קודקודו מכוסה בה. שאלתי לדעתו והוא אמר שבצד "שלי" יש הרבה יותר חברי כנסת אבל כנראה ש"חברי הכנסת שלהם יודעים לעבוד". הצעתי לו פרשנות אחרת. יתכן שבצד אחד יש שליחי ציבור, העושים את מה שהציבור מבקש מהם, ובאחר חברי הכנסת חושבים שהם הציבור ואילו אנחנו השליחים שלהם. הוא צחק, אני מעריך שזה היה צחוק של הסכמה, אולי אף של מבוכה.

אך ככל שהגיתי בכך הבנתי שזה פשוט נכון. המפוקחים בינינו יגידו כי איש לא יעשה משימות כפויות טובה אלו אך לצרכי השירות הציבורי הקדוש. יש צדק רב בדבריהם, אם כי כפיות טובה היא פועל יוצא של אופי הקשר בין הציבור לשליחיו. יש ששליח הציבור מקבל את הכבוד המגיע לו ומתנהל מתוך כובד האחריות המונחת על כתפיו בענווה ובצניעות הראויות. אך בהנחה שבנקודה זו צודקים אותם מפוקחים אציע חלופה גסה יותר – בהעדרה של תודעת שירות, יוכרע כוח פעולתו של שליח הציבור באמצעות כלי הריצוי. חובת הריצוי למול הכוח והעוצמה הקיימים בציבור.

אך בשל כך צריך הציבור להטעין עצמו בעוצמה זו. בבג"צ 442-03 טען אותו עו"ד הנזכר כאן למעלה, עו"ד אביגדור פלדמן, בשם מועצת תנועות הנוער והבהיר בדבריו את הכוח המחויב שיהיה לאותם ארגוני ציבור בלתי פורמאלים. "התנגדות העותרת להכרה בתנועה כלשהי כממלכתית נובעת מתפיסה רחבה יותר אשר במרכזה רעיון הוולנטריות והחשש כי מעורבות מצד המדינה בפעילותן תהפוך אותן לגוף תלוי אשר כוחו נתון בידי השלטון… אופיין הוולנטרי והעצמאי הוא שמבטיח כי אלה לא תהפוכנה לאמצעי בידי השלטון, אלא תשמורנה על אופיין העצמאי, אשר חשיבותה במשטר הדמוקרטי כרשות רביעית, כרשות ביקורתית ובוחנת, הינה רבה ביותר ואינה מוטלת בספק." בכך מוצעת מסגרת ברורה של עוצמה לארגונים בלתי-פורמאליים אלה כגון תנועות הנוער, כרשות רביעית בוחנת ומבקרת. כחלופה או לכל הפחות כגורם בעל עוצמה שווה לרשות הרביעית שנבחרה והוכרזה על ידי עצמה, התקשורת המונעת בידי הממון.

לכולנו הזכות לבחור. לרובנו היכולת להחליט על חיינו ולהשפיע על מהלכם. לחבור להתאגדויות, ארגונים ומסגרות בהן פועלים נתיני הממלכה הדמוקרטית, לחלוק יחד דעות ועמדות ולבצע פעולות שישפיעו על דעת הקהל מחד, על הרשויות מאידך, ואפילו על דעתם או למצער פחדם ומכאן כיווני פעולתם של בעלי ההון השולטים בשוק התקשורת ובשווקים אחרים.

השאלה היא עכוזו של מי אנו רוצים שיחמם את כס הרשויות. האם אנו רוצים אדם שחושב שהוא-הוא הציבור או מישהו הנכון לשרתו, במקרה הטוב, ובמקרה הרע, המביך אך האפשרי, מפחד מהציבור ונכון לרצותו. נכון, זה משפיל, שכך נדמה לנו את נבחרי הציבור שלנו. אך עד שתגובש בחברתנו מערכת של ארגונים חוץ-פרלמנטריים, בעלת כלים ממשיים להשפיע על הפוליטיקה המפלגתית, ועד שתתקבל בסביבתנו התפיסה הממשית של השירות הציבורי, למען הציבור – שירות שיודע שהוא לא משרת ערכים ואמונות, כי זו לא המסגרת בה ניתן לעשות זאת. כי הוא לא נבחר בשל ערכיו ואמונותיו, אלא בשל יכולתו להביא את הערכים והאמונות של  הציבור שהוא נכון לשרתו, לכדי מציאות. עד אז, אנו צריכים לבחור בין מי שמחליט בשבילנו לבין מי שיחליט בהתאם למידת יכולתנו להשפיע עליו ועל החלטותיו. בין מי שחושב שנבחר כי הוא ה"מנהיג" לבין מי שנבחר כדי לשרת. כפי שהמשיל זאת ח"כ שמחון, עת פרש יחד עם אהוד ברק והקים את סיעת "עצמאות", שטען כי לו "קל יותר" לעשות זאת, היות והוא "מנהיג של תנועה" (המושבים), בעוד שלאורית נוקד, אז שרת החקלאות, קשה יותר כי היא "שליחה של תנועה" (הקיבוצים). ומה תעדיפו? מנהיגים שקל להם או שליחים שקשה עליהם הדרך וההכרעות בה כואבות?

נכון, כשאנו צריכים להחליט כיצד לממש את הערכים והאמונות שלנו זה יותר קשה. כשהאחר מנסה לעשות זאת במציאות נתונה, אנו תמיד יכולים לסנוט בו ולצעוק שיש להחליפו. כשנצליח לגבש במציאות חיינו את האורגנים וההתאגדויות שיוכלו להשפיע על ההחלטות של הנבחרים, נאלץ גם לדאוג למימוש ערכינו ואמונותינו, כי סוף סוף נוכל לעשות זאת באמצעותם. זו בחירה קשה, למול הנוחות בה ניתן לצווח על הטלויזיה בסלון ביתנו. זו גם בחירה קשה יותר מהשיטה הנהוגה של התפקדות למפלגות "כדי להשפיע", בו בזמן שזרם הדם של המפלגה, אותו תיאר ברל כצנלסון בצורה חדה וברורה – "הלנו אתה, או לצרינו", ידפוק בעורקינו וכשנתעורר מהזייתה בדבר טובים ורעים באופן אבסולוטי, נבין שיותר משהשפענו עליה, היא השפיעה עלינו.

למול חלופות אלו, הרי שהקמת ארגונים משפיעים שכאלה, יכולה להביא את השותפים בהם לנקודות קיצון, בעת שהם מגלים שיש להם יכולת ממשית להתוות את ההחלטות ולהטות את כיוונה של החברה והמדינה. ארגונים שכאלה, שלרוב מהווים תרכובת אנושית מגוונת, מוצאים עצמם לא פעם במשבר ובהתנגשות פנימית בשל התפתחותה של היכולת הממשית להכריע ולהשפיע. אין ספק שאלו מצבים קשים ומורכבים, אך הבריחה מהם והותרת ההחלטות וההכרעות למינהל הרשויות הפוליטיות, מהווה לא פחות מבריחה מהאחריות הטמונה והניתנת לשותפים בחברה דמוקרטית, כך לטעמי.

אך קודם לבחירה זו יש להבין מושכלת יסוד ולהתחיל בה – לבחור את המשרתים את רצוננו ולא את המשתמשים בבחירתנו אותם למימוש רצונם בלבד, בטוענם שהם יודעים טוב יותר מאתנו מה טוב לנו. זהו קו ביקוע לכל מערך בחירות בפוליטיקה הפרלמנטרית. אציין רק שתי התמודדויות קרובות, הבאות לפתחנו ובהן מתמודדים משני הצדדים – מחד מי שהתפתח במערכת הפוליטית הפרלמנטרית, שדעת הקהל היא החמצן לנשימתה, ומאידך מי שלמד את שעוריו בחדרה של תקשורת המונים, העוסקת בתמרונה היום יומי של אותה דעת הקהל – מי שמשך שנים עמד בעמדת "מייצג דעת הקהל", תוך שהוא משתכר למחייתו מתוקף כך ופועל לפי הנחיות עורכיו ופטרוניהם. בין מי שמפחד מדעת הקהל למי שמעצב אותה. אשאיר לקוראת ולקורא את הזכות לבקע את ההתמודדויות הללו לפי שאלת "הנבחר המשרת". ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה בין שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג וההתמודדות, שוודאי תגיע בעת הלא-רחוקה, על ראשות הממשלה – גם בה צפויה לטעמי התמודדות בין המגדירים עצמם כ"מעצבי דעת הקהל" לבין אלו שדעת הקהל יכולה עוד לעצבם.

אני את שלי אמרתי – אני רוצה בראש מישהו פוליטי – מישהו לחיץ, שעומד על הראש ואם אפשר להוסיף משאלת לב בלתי סבירה, שיהיה גם באמת אדום ולא סתם עם צבע מאכל.

לחוששים שתמיד יהיה מישהו שילחץ יותר חזק מהם, אני מאחל שהפחד הזה יביאם לבנות ולחזק את מעגליהם והתאגדויותיהם ברמה הרוחנית והערכית, כדי שיוכלו להתמודדות הארוכה הזו. בתקווה שגם ללא הפחד הבונה הזה, נדע ונרצה להקים ארגונים שיקדמו את רצוננו המשותף, ובתקווה שנבחר את הנציגים שיממשו את רצוננו זה מכורח מחויבות (זו או אחרת) כלפינו. שפשוט יעשו את מה שאנחנו רוצים. רק שלא נשגה באשליה שהפעם נצליח להביאם לרצות את אותם הדברים בעצמם כפי שאנו רוצים אותם. תקווה זו נגוזה, וספק אם אי פעם היה נכון להחזיק בה.

לעצור את הטייקונים של הַסְּפָר

‏ט' אב, תשס"ט – ‏30 יולי, 2009

האסימונים נופלים לאט אצלנו, בני המשק. אנו תמימים, נאיבים ולא מבינים כיצד "באמת" מתנהל העולם.

שלושה חודשים אחרי שממשלת ישראל החליטה להרחיב את הרפורמה הנדרשת במינהל מקרקעי ישראל למהפכה מפלצתית בדמות שוק נדל"ן ספסרי. רק כעת הבנתי שהאשמה בגין רעה חולה זו, אם תעלה ותצלח בידי ביבי, שוב תפול על כתפיה הכלות מלשאת של התנועה הקיבוצית. זו תהיה מתנת הפרידה לכבוד שנת המאה לתנועה הקיבוצית מחיקם של מנהלי התאגידים, הטיקונים החדשים של הַסְּפָר, בעזרת מעות דמם וזיעתם של חברי הקיבוצים והמושבים. מתנת נשיקה.

מאז החלטת ועדת השרים לפרוץ את מגבלות הבעלות על קרקעות בארץ ניטש המאבק. חברים רבים בתנועת דרור-ישראל, בתנועות הבוגרים ובתנועות הנוער, בגופים חברתיים מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, נאבקים במזימה השטנית הזו, שלא הוחבאה. הרי, ראש הממשלה הנבחר, עוד טרם היבחרו חזר, שנה ואמר שהוא יפריט את מינהל מקרקעי ישראל והתכוון – אמכור את הארץ.

מפלגת העבודה הפכה, בין אם רצתה בכך ואם לאו, ללשון המאזנים בכנסת ישראל. אם יצביעו חברי הכנסת של המפלגה בעד הם יהיו אחראים לכך שתוך זמן קצר יהפכו מרבית אזרחי המדינה לדיירי משנה בכיסם של בעלי הון (שחלקם גם מדוחה וריאד). אם יעמדו חברי הכנסת של העבודה על עקרונות מפלגתם ויצביעו נגד הם יצילו, הלכה למעשה, לא רק את מדינת ישראל, כי אם גם את הציונות ובמיוחד את ליבה ודמותה של מפלגת העבודה.

שסועה וקרועה מגיעה מפלגת העבודה למבחן אחרון וחשוב זה. מולה, לא פחות חבולה ופצועה, עומדת התנועה הקיבוצית, המהווה משקל חשוב ומכריע למפלגת העבודה לא רק בשל מספר "מתפקדיה" אלא ובעיקר בשל מיקומה החשוב ויוצא הדופן בהתהוות תנועת העבודה כולה ובמסגרתה גם מפלגת העבודה.

לפני חודש החליטה התנועה הקיבוצית באופן גורף כי היא מתנגדת ל"הפרטת הקרקעות ומכירתן" וקבעה ש"הפרטת הקרקעות תביא בהכרח, תוך מספר שנים,  גם להעברת השטחים הפתוחים לידיים פרטיות. בדרך זו תתאפשר השתלטות בעלי הון מעטים, ישראלים וזרים, על הרזרבות הקרקעיות של המדינה… מהלך זה מנוגד לאינטרסים הלאומיים והחברתיים שלנו וכאשר מדובר בקרקעות הלאום הוא מנוגד לרוחו ולמטרותיו של המפעל הציוני." החלטה זו עומדת כאות כבוד ומוסר לתנועה הקיבוצית.

עם זאת, בשבועות האחרונים במפגשים רבים שנזדמנו לי עם חברי הכנסת ושרי מפלגת העבודה, פעם אחר פעם, אומרים בכירי המפלגה, שהחלטה זו כלל לא מוצגת כעמדת התנועה הקיבוצית. ההחלטה, שגובתה במכתבים, מסמכי עמדה והצעות רפורמה חלופית, שעיקרה חכירה לדורות כתחליף לבעלות, נזנחה לטובת עקרון, האומר כי הצעת החוק תעבור ולכן צריך לתמוך בה. יש בה, בהצעת החוק המסוכנת הזו, כך מסבירים, הישגים גדולים לתנועה הקיבוצית.

האסימונים נופלים לאט – אבל הם נפלו.

הצעת החוק תעבור רק בתמיכת מפלגת העבודה. אם לא תתמוך – הצעת החוק תיפול.

אם תתמוך מפלגת העבודה בהצעת החוק, היא ודאי תשתמש בעלה תאנה ישן ופשוט אך גם בדוק ומנוסה: התנועה הקיבוצית. לתנועה הקיבוצית מוסר כפול הם אומרים. מחד – התנגדות ערכית לפשע העמוק העתיד להתבצע. מאידך – שותפות מרכזית בתכנון דבר העבירה. רבים חברי התנועה הקיבוצית, שכלל לא מכירים את רזי המהפכה החשוכה המתוכננת, היו מתנגדים לה לו היו מכירים את משמעותה האידיאולוגית ואולי בעיקר אם יכלו להבין את משמעותה הנקודתית כלפיהם. במיוחד כעת, לאחר התיקונים שנעשו בהצעת החוק.

לו רק היו יודעים חברי הקיבוצים כיצד מספר מצומצם של חבריהם, בניגוד לכל ההחלטות, דוחפים בעוז את מפלגת העבודה להצביע בעד ודאי היו שואלים עצמם: למה?

למה? על אף החלטת מועצת התנועה הקיבוצית. על אף דרישת 70% מצירי ועידת מפלגת העבודה במחוז הקיבוצים. על אף המאבק הגדול שנערך בארצנו בחודשים האחרונים למנוע מעבר מעקרון חכירה לעקרון בעלות. למה החליטו ראשי הכלכלה הקיבוצית לפעול לאישור הצעת החוק הבזויה הזו?

אין תשובה אחרת למעט המסקנה העצובה כי אלו האחרונים רואים לעצמם תפקיד חדש, להיות "שרי אריסון של איזור הַסְּפָר". הרפורמה, אומרים, תאפשר לטיקונים להשתלט על אדמות המדינה. ובכן, במרכז הארץ אין דאגה, יש קונים: לבייב, תשובה, אריסון, עופר, דנקנר ועוד. אך אבוי, מי יקנה את אדמות הכפר, לאחר שתצלח המשימה לאפשר גם בהן בעלות פרטית, ולא רק באזור המגורים אלא בכל השטח החקלאי? מי יבוא ויקנה מחברי הקיבוצים את חלקם הקט במשבצת הגדולה של האגודה חלק במגורים, בחינוך, בתעשיה, בשטחי חקלאות רחבים ועוד? מי שיש לו כסף. מי שמחזיק ואוגר את כספם של חברי הקיבוצים והמושבים, שנאסף והושקע בתאגידים חשובים ומשמעותיים, שהקפיצו את מדינת ישראל לקידמת החקלאות ותעשיה. יקנה וימכור. דין תנובה כדין אדמות עמק יזרעאל.

מי שיש מעות בידיו, יבוא אל חברי הקיבוץ (הורי לדוגמא), ינצל את הצורך הכלכלי ויציע בצע כסף למול נחלה חלקית, מפוזרת על פני שטח גדול. מי לא ישׁוּשׁ לעסקה שכזו? חלקה ועוד חלקה ועוד חלקה, תהינה למכרה זהב. לא של כולם. של אחדים, מחזיקי ה"הצבר הראשוני" בתורת מרקס.

לפני למעלה מעשור התבוננתי במאבק שהתחולל ביחס למסקנות "ועדת רונן". חשבתי אז כי הדעות בנושא נחלקות לשתיים: המאמנים בזכות כל אחד על תאנתו וגפנו, והמאמינים בחובת כל אחד עליהם. הבנתי, שהתאווה לזכויות ונטישת החובות התרחבה מהאינדיוידואל אל הקאופרציות. ועדת רונן קבעה שהאזרח מן העיר יוכל לסחור בקרקעות ובתים, ולכן גם התנועה התיישבותית רצתה לבוא על סיפוקה. החשש שעלה בליבי אז היה כי אם יזנחו הקיבוצים את החובה אל ועל הקרקע, כל מן-דבעי יוכל לבקש בה את זכותו, כי ודאי שנעלמה חובתו שלו. לתומי האמנתי שכל הסכנה טמונה אך במסקנות אותן העלו חברי ועדת רונן ולא מעבר לכך.

היום אני מבין כי שגיתי בתמימות. אולי גם זאת ניתן להטיל לחובת ולאשמת הלינה המשותפת, יימצא וודאי מי שיעשה כן. והרי כל המהפכות הללו, מועדת רונן ועד להצעת החוק של בנימין נתניהו נתמכות, מתוזמנות, מומרצות על ידי הטיקונים של העיר וגם לצערי על ידי הטיקונים של הַסְּפָר.

לחברי התנועה הקיבוצית הזדמנות להפרע מאופן התנהלות זה, אשר הם יהיו נפגעיו הראשונים. לטפס ברגליהם על גבו של עגל הזהב, להכריעו ולהחזיר את ערכי המוסר והציונות לראש הפרמידה בחצרו של קיבוץ. למנוע ממפלגת העבודה את העונג להתחמק מאחריותה וממשקל הכרעתה, תוך שהיא מציבה שוב את התנועה הקיבוצית בחזית פרגולי ושוטי הציבור.

אני קורא לחברי מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה להצביע פה אחד נגד הצעת החוק הקיימת. להתפשר אך ורק על קיום חכירה לדורות כתחליף לבעלות. לא פחות! כל נסיון להחזיק את המקל בשתי קצותיו יביא לאישורו של החוק הנורא הזה, לקריעתה של מפלגת העבודה לגזרים וידרדר לתהום את שנותר מעמדתה המוסרית והערכית של התנועה הקיבוצית.