כ"ט חשון, תשע"ד – 2 נובמבר, 2013
בקיץ 2011 החלו אנשים לשים לב למהפכה האמיתית במדינתנו. מליארדי שקלים סובבים בענן הממטיר את גשמו המחייה במשנת החזאים-משקיעים של הגופים המוסדיים בארצנו- גישת המבול הנקודתי. גישה, שהחליפה זה מכבר את גישת הממטרים הפזורים, שהובטחה לנו מידו הנעלמה של שוק ההון. כספים אלו, המושקעים בהיקפים אדירים ביוזמות מצומצמות, רובן בחו"ל, ובשליטת מעטים, הם הכספים שלנו, של הציבור.
לא כל הציבור. רוב הציבור לא החזיק כלל בפנסיה עד שנת 2008, עת הביא יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, את צו הרחבה, שיצר את מה שמכנים כיום, כאילו נוצר בששת ימי בריאה, "פנסיית חובה". גם עתה, בחלוף חמש שנים, רובנו צברנו סכום זעיר, שלא יאפשר לנו קיום בכבוד בזקנתנו. דמיינו לעצמכם את הכתבות של אמסטרדמסקי, שהעמקתו ונחישותו להביא את הנושא לידיעת הציבור ראויים לכל פרס, אם היו נכתבות לפני "חוק עיני" של 2008. אם אתם כבר מדמיינים, דמינו גם איך היה נראה שוק ההון הישראלי במשבר הכלכלי דאז, ללא זריקת מזומנים שכזו.
אך הכתבות היום לא עוסקות במי צובר (למזלנו) אלא בכמה הוא צובר. הדעת הציבורית, שאך לפני רגע שאלה עצמה "האם תהיה לי פנסיה?", קפצה בקלילות לשאלה "למי יש יותר פנסיה מלי?". שאלה חשובה, שכל כולה הטעייה מבית היוצר של מנהלי הפנסיות. במקום לעסוק בנתונים כמו תוחלת החיים העולה, תנודות אפיקי ההשקעה, דמי הניהול ועוד, רוצים שנעסוק באלה שיש להם, כביכול, הרבה.
ומיהם אותם עשירים בעל כורחם? שוב יוצא קצפם של המלהגים על "המאורגנים" עם המשכורות הגבוהות מהשכר החציוני במשק, אלה שמקבלים את מה שצריך. וכמובן המעטים מביניהם, אלו שהיו מראש בדרגות בכירות, המכונים "שיאני" הפנסיה, שנדמה שכל מטרת קצובתם, כמטרת שכר הנתבים, להיות העמודה הבולטת בכתבות המזהירות כי עולם הפנסיה בסכנה. כתבות, הטוענות כי תקציב המדינה בסכנה בשל הפנסיה התקציבית במקום להסביר שעתיד הציבור בסיכון גדול יותר, כי מישהו הסכים והחליט שלרובו לא תהיה פנסיה תקציבית. אם הינו שואלים אותו יתכן שהיה קובע שלא חייבים שכלל תהיה פנסיה לכולם.
הטענה כאילו מקבלי הפנסיה התקציבית "עושקים" את קופת המדינה, המתמלאת ממיסי כלל העובדים מגוחכת אף יותר. הרי במקום זאת היה צריך להפריש מראש סכומים לצבירה פנסיונית. ומה אז? האם לא היתה זו המדינה, מעסיקתם של מקבלי הפנסיה התקציבית, משלמת סכומים אלו?
אז למה נועד העיסוק בפנסיה התקציבית? ראשית- להסיטו מאופן ניהול הפנסיה בגופים המוסדיים. לעסוק ב"עשירים כביכול" ולא בדמי ניהול מנופחים. להסתיר בונוסים בסך עשרות מיליונים למנהלי פנסיות בודדים, כשבנאדי הפנסיה של חוסכיהם, נצברים לא רק הצלחות ההשקעה, נגרעים מהם גם הכשלונות. בשנת 2008 "נגענו בקרקעית" ושליש מחסכונות הפנסיה שלנו נמחקו. לעומתנו, גם לנכשלים שבמנהלי הפנסיה הובטח מצנח של זהב (האחרון היה בסך 1.5 מליון ₪ למנהל אחד, רק כדי לפרוש). לחוסכים? להם לא השאירו אפילו את הרזרבי.
אך הפחד הגדול מהפנסיה התקציבית הוא מהחזרת הכוח למדינה. הרי במקום מנהלים פרטיים תאבי בצע ניתן להקים קרנות פנסיה ממלכתיות ללא מטרות רווח. במקום דמי ניהול ניתן להסתמך על תקציב מדינה המשכי. אחרי הכל כולנו רוצים ומעונינים בהמשכה של המדינה, אז למה לא נשקיע בה את כספנו? ניתן למדינה את חסכונותינו שתשקיעם בתשתיות. כי אז יצופו הפוביות של ה"יוזמה הפרטית", המניעה את התקשורת, לשמע מילים כמו פנסיה תקציבית, אג"ח מיועדות ועוד, שעיקרן אחד- ערבות של המדינה לעתיד אזרחיה.
אגב, החשש הגדול מהתחייבות המדינה למשל לתשואה מובטחת באג"ח המיועדות, נראה בטל בשישים לעומת ההבטחה בתוכנית הדיור של שר האוצר ל8% תשואה לגופים המוסדיים. אחוז גבוה פי כמה מהתשואה המחויבת באג"ח המיועדות ותשלום שכולו עובר לידיים פרטיות, ואין פוצה פה ואיש לא מצפצף.
אג"ח מיועדות הן דרך אחת. פנסיה תקציבית היא דרך נוספת, בה המדינה מתקצבת בתקציבה השנתי את הפנסיה. פנסיה תקציבית, משקפת את יכולת המדינה להתחייב כי תקציבה כאורך חייה יהיה רב שנים? האין אנו מאמינים כי המפעל המשותף של כולנו יחזיק מעמד? האם ניתן לעסוק "בכמה פנסיה יש לי?" אם אמונה כזו, בקיום מדינת ישראל, לא שורה בקרבנו? יתכן שכן. המדינה היא אמצעי, המטרה היא האדם, אך גם למדינה ולישראל במיוחד יש מטרה, כדבריו של חוזה המדינה: "דווקא אלו מבינינו, המוכנים כיום למסור את כל יישותם בעד העניין, יצטערו אף על צעד אחד שעשו לשם כך, אם יצליחו רק לכונן חברה חדשה ולא גם חברה צודקת יותר."
לי זכורה תקופה במחאה החברתית בשנת 2011 בה צעקו מנהיגי המחאה במלוא גרון מילים על פנסיה תקציבית ואג"ח מיועדות. הם כנראה לא צלחו להביאן לידי ממש, אך החוששים שמילים אלה תגרענה מצרורם (הלא נקוב) לטובת הציבור הישראלי, דאגו להרחיקן שוב מן השיח הציבורי ולהסית חוסך באחיו.
מי שהחברה הישראלית חשובה לו, אל יפחד מהכנסת הקצובה הפנסיונית לתקציב המדינה. כדאי שיכניסה לשם מתוך כוונה להרחיבו ולהפכו לבסיס איתן לציבור הישראלי, בפנסיה תקציבית ואולי אף בקרן פנסיה ממלכתית שתגובה באג"ח מיועדות.
ההצעות הללו טומנות בחובן סיכון גדול. למדנו שהמדינה יכולה גם לדברים בלתי אחראיים, אך בינה לבין האחריות של מנהלי הפנסיה הפרטיים, אנחנו צריכים לבחור לבדנו. או אז, כולנו עוד נתגעגע לאומץ הציבורי וליכולת הביצוע המרשימה של עופר עיני, יו"ר ההסתדרות.
מִכְתָּם 