עטין קיומנו

‏כ"ח אדר א, תשע"ד – ‏28 פברואר, 2014

יום בהיר אחד נתעוררנו לשמע מתקפה חריפה של ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, על רצונה של חברת אייפקס, הבריטית, למכור את השליטה בתנובה לחברת ברייט-פוד, הסינית. הסינים, אומר הלוי, "תומכים בקיצונים שבאויבינו". יש לומר שנדמה שהוא צודק ואכן התמיכה הסינית באיראן, המפתחת נשק שיש בו כדי לאיים על בטחון תושבי מדינת ישראל, גלויה וברורה לכל רואה. חוצן, לו היה נוחת בארצנו כעת חיה, וודאי היה טוען גם הוא שמדובר בסיכון גדול לעצמאותה בת 66 השנים של ישראל. אחרי הכל מדובר בתאגיד הפועל בארץ משנת 1926 וכיום הוא מחזיק כ- 57% ממשק החלב ושולט על נתח השוק הגדול ביותר בתחום מוצרי המזון והמכולת (15.5% נכון לשנת 2010). שליטה בתאגיד הזה מקנה עליונות כמעט מוחלטת בתעשיית המזון בארץ. החוצן, אם ניחן בתובנה כלשהי, יזהיר את קברניטי המדינה (שוודאי יפגשו עימו – בכל זאת, חוצן) ממכירה שכזו.

אבל אפרים הלוי איננו חוצן. הוא היה נשיא התאחדות הסטודנטים, קצין חינוך ראשי וכאמור ראש המוסד. לחוצן היה ניתן להסביר שאחרי הכל מדובר בהעברת שליטה מחברה בין לאומית אחת לאחרת. שלויתור האמיתי על ה"שליטה" בתנובה היינו עדים בשנת 2008 עת קנתה חברת אייפקס הבריטית את השליטה באגודה השיתופית שהפכה לחברת מניות ממאות חברי האגודה – מושבים, קיבוצים וחקלאים ברחבי הארץ. אפרים הלוי יודע זאת היטב. נראה שלדעתו הבעיה איננה בכך שחברה בין לאומית שולטת בתאגיד המזון הגדול בישראל, אלא רק מזהותה, הסינית במקרה המדובר ולא הבריטית (מכורתו, יש לציין), כפי שהיתה עד כה.

למכירת תנובה לסינים קדמו נורות אזהרה רבות ביניהן, הפיכתה מאגודה שיתופית לחברה בע"מ וכמובן מכירתה לאייפקס, מבטח שמיר וארגוני הקניות. היה זה הרצל שאמר בזמנו בתארו את ההשלכות האפשריות של האנטישמיות באירופה, שהגיעו לשיאן בשואת היהודים: "גם אני יודע לאן תגיע האבן המתגוללת במורד: כלומר, למטה". כנראה שאת האבן המתגלגלת הזו אפרים הלוי, ראש המוסד שלנו לשעבר, מי שלמד ועמד על משמר הסיכונים והאיומים העתידיים הצפויים למדינתנו, פספס. הלוי מזהיר מפני מכירת האחזקות שרוצה לבצע אייפקס לברייט-פוד בעיקר בשל השליטה של ממשלת סין בחברה. גם לזה לא חסרו נורות אזהרה. זה מכבר הועברה השליטה על תאגיד ענק בעל השפעה דרמטית על המשק והקיום של מדינתנו הקטנטונת, מכתשים-אגן, לחברת כימצ'יינה. דשנים, כימיקלים, חומרים מסוכנים ועוד הועברו לשליטתה של, מי אם לא, ממשלת סין, השולטת גם בכימצ'יינה.

אך העברת השליטה בתנובה לחברת אייפקס הינה יותר מנורת אזהרה. זה לא פחות מחטא קדמון, שלאחריו לא יוכל איש, גם אם היה ראש מוסד לשעבר, להלין על דבר. חברת אייפקס איננה חברת מוצרי מזון. אייפקס היא קרן השקעות. קרן הון סיכון, אם לדייק. מטרתה- השאת רווחים למשקיעייה ולבעליה. השיטה- קניית דברים בזול, משיכת רווחים מקסימלית ומכירה ביוקר. שיטה זו פועלת בין אם מדובר בבתים, באפליקציות ובמקרה שלנו בבסיס הלחם והמים שלנו, שוק המזון הישראלי. והשיטה עבדה גם עבדה. אייפקס השקיעה 2.1 מיליארד ₪ בקניית 56% מתנובה, משכה כ- 900 מליון בדיווידנד, מכרה את נכסי תנובה בהיקף של כ- 2 מיליארד ₪ והעלתה משמעותית את מחיר מוצרי החלב שלנו על מנת לממן את הדיווידנדים, וכעת תמכור את אחזקותיה לברייט-פוד בסכום המוערך ב- 4.9 מיליארד ₪. רווח של 300% ב-6 שנים. ללא ספק מדובר בעמידה ביעדים וחתירה אל המטרה.

מכירת ספק המזון הגדול ביותר בישראל לחברה שכל יעודה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר מספיקה גם לידעוני מתחיל, כדי להצליח ולצפות את העתיד, בו ימכר ספק המזון הגדול האמור למי שצריך אוכל, או יותר נכון למי שמוכן לשלם בשבילו הכי הרבה. במקרה שלנו מיליארד סינים בהחלט צריכים הרבה אוכל. ההחלטה העצובה הזו לא נעשתה במחשכים. מאות מושבים וקיבוצים, ערש המדינה היהודית וחברת המופת ההרצליאנית בישראל, בחרו לאשר את המכירה. המצוקה בה היו נתונים אינה מוטלת בספק – חובות גדולים ואקטוארים וחשש ליכולת הקיום לעת זקנה של חברי הקיבוצים והמושבים, הביאתם לרצון במזומנים. אך מקרה היה, שאייפקס נקלעה למקום ובכיסה לא מעט מצלצלים זהובים.

על אופיים של הליכי השכנוע שנדרשו על מנת להביא אלפי נשים וגברים אינטיליגנטים להחליט להציל את עתידם על ידי מכירת שליטתם בתנובה במקום שיחליטו למכור רק את נכסיה, כפי שעשתה אייפקס עצמה, מעיד כאלף עדים מענק "אי-התחרות" בסך 5 מליון ₪, שהעניקה תנובה בשליטת אייפקס למנכ"ל הקודם ואדריכל המכירה והשכנוע, החבר אריק רייכמן. אך נדרשה פעולה עמוקה הרבה יותר על מנת שמאמצי השכנוע יעלו פרי. משהו עמוק בתרבות ובשיח הישראלי השתנה במאה שחלפה מהקמת תנובה ועד ימינו. מהלך תת-קרקעי שהביא את תנועת העבודה, את מדינת הרווחה הישראלית, את הארגונים הוולנטריים, האזרחיים – קואפרטיבים כתנובה, מושבים, קיבוצים, חברות ציבוריות בעלות מטרות לאומיות – לעברי פי פחת, לויתור, הפרטה, מכירה ודלדול.

לא מכבר נתקלתי בציוץ של יואב גולדברג, שפרסם מודעה שהוצגה בעיתון ידיעות אחרונות טרם בחירות 1973. מודעה המבארת לציבור כי חירות – הליכוד של היום – לא תמך ולא תומך בהתיישבות וכי מפעל ההתנחלויות הוא בפועל מפעל שהקימה תנועת העבודה. הציצן גולדברג פרסם זאת תחת הכותרת "אני רק אניח את זה פה". בוודאי כיוון לכך שהנה מפלגת העבודה הודתה שהיא היא המייסדת של ערש ההתנחלויות בשטחים הכבושים.

כשיבואו ההסטוריונים לחקור את תהליכי העומק הללו אני תקווה שיביטו על ה"הודאה" הזו מנקודת מבט אחרת. אולי ימצאו ההיסטוריונים תשובה לשאלה – מתי הפך השיח הישראלי והשתנו המושגים עד שהתיישבות, חקלאות וקרקע שינו את שמן להתנחלות, יצרני מזון ונדל"ן? בעיקר ידרש מהם לאתר את המנופים, שהפעילו כוחם כדי שהיפוך מושגים ושינוי השפה הזה יתרחש. אולי הם יגלו לנו, מאוחר מדי כתמיד, שלא הסינים ולא הבריטים הם הבעיה שלנו, אלא השינוי העמוק הזה בתרבות, בשיח ובערכים שלנו, הוא יתגלה כהסבר ההגיוני היחידי, לחרפת מכירתה של תנובה, בנזיד עדשים.