ד' טבת, תשע"ד – 7 דצמבר, 2013
הנסיון להתחקות אחר "שורשי החינוך הבלתי פורמאלי" נובע לטעמי משני מקורות. התחושה הבלתי-אמצעית של כל העוסקים בחינוך, שאופן הפעולה הזה פשוט מוצלח יותר מהחינוך הפורמאלי. מובן שהצלחה זו אינה "מדעית" בכל המקרים ולא ניתנת להוכחה וכמובן שנדרשים השקעה ומאמצים גדולים הרבה יותר בתהליכי חינוך בלתי פורמאלים, אך עדיין, כתחושה, ניתן להבחין בהצלחת החינוך הבלתי פורמאלי ללא קושי. מקור נוסף הוא, לדעתי, הקשר הבלתי אמצעי בין אופן הפעולה הננקט בחינוך הבלתי פורמאלי, לאופן הפעולה האנושי הנשאף מבחינתנו בכלל מעגלות חיינו ומעשינו היום יומיים. קשר זה אינו גלוי ויתכן שהוא נמצא ברובו בתת מודע, אך הוא חשוב וכך גם מאפשר לנו להתבונן במעשה החינוך הבלתי פורמאלי ובתפיסה הבלתי פורמאלית באופן רחב ומקיף יותר.
אופן הפעולה הבלתי פורמאלי, שמעתה ובהמשך דברי אכנה אותו ה"יצירי", הינו אופן פעולה הנתון, כאמור למחקרים רבים. עיקר הנסיון הוא לדמות את ההבדלים והשוני בינו ובין הפעולה הפורמאלית – בעיקר בחינוך. רוב השאלות המחקריות מתמצות במועד ונסיבות "צמיחתו" של החינוך הבלתי פורמאלי, כהנגדה לחינוך הפורמאלי הבית ספרי. במחקר שקראתי לאחרונה נכתב כי "החינוך הבלתי פורמאלי הופך לתופעה מוכרת כפרקטיקה המלווה בהגות המבססת אותה, עם צמיחתן של תנועות הנוער הראשונות בגרמניה בשלהי המאה הי"ט… ניתן לטעון שביטוי זה של החינוך הבלתי פורמאלי, כדפוס של חינוך מובנה, אוונגרדי ומתריס, הוא תוצאה, לאחר שלוש מאות שנה, של התפתחות החינוך הפורמאלי באירופה, בעקבות הרפורמציה. סימנה של התפתחות זאת הם התקנון הממלכתי הראשון בעניני חינוך וחוק חינוך חובה ראשון… שפורסם בשנת 1559 במדינת וירטמברג…"[1]
אין ברצוני להתווכח עם הניתוח ההיסטורי וודאי לא עם התאריכים. אתמקד בכך שהפעולה המכונה חינוך בלתי פורמאלי מתפרשת כהנגדה לחינוך הפורמאלי, הבית ספרי. אני מחזיק בדעה כי אופן הפעולה היצירי, ובתוכו החינוך היצירי, הינו אופן פעולה מוקדם לחינוך זה. וודאי שאופן פעולה היה נהוג הרבה לפני שלוח הספירה הגרגוריאני עמד על שנת 1559. הלכה למעשה, אופן פעולה זה, הוא שאיפשר לאזרחי מדינת וירטמברג לכונן חוק ולקבוע לעצמם בשנת 1559 משהו שהם כינו אז או שאנו מכנים היום "תקנון".
נקח כדוגמא מדינה זו (וירטמברג), שהפכה מרוזנות הכפופה לקיסרות הרומית, לדוכסות. דוכסות שנתיניה דרשו והצליחו לייצר במסגרתה "אסיפת מעמדות" – נציגות חלקית ומפלה בפני עצמה של נתיני הדוכסות, אך היא חלקה, בניגוד למרבית המקבילות באזורה, סמכויות עם הדוכס. נתיניה הם גם אלו שהביאו על עצמם מלך וגם גרמו לסילוק המלך בסוף מלחמת העולם הראשונה ולהפיכת וירטמברג ל"מדינה חופשית", שהצטרפה לגרמניה וההמשך ידוע.
ככל מעשיהם של בני האדם, גם במדינת וירטמברג היו הם, האנשים, שקבעו את גורלם. לא חוק ולא תקנון, כי אם הנכונות וההסכמה של האנשים לחוק ולתקנון, הם שגזרו על וירטמברג את ההתפתחויות שתוארו לעיל, וגם אפשרו לה להפוך לערש החינוך הפורמאלי ולהביא, לפי הטענה שהוצגה במחקר שהוזכר לעיל, את תנועות הנוער בגרמניה, שלוש מאות שנה לאחר מכן, להקים עצמן כמסגרות פעילות המכילות את החינוך היצירי, שכמעט נעלם ונדרס תחת רגלי החינוך הפורמאלי. והרי בטרם היתה וירטמברג למדינה, היו אלו בני אדם של ממש, שבחרו להתכנס במשותף תחת רוזן. בטרם היתה רוזנות, היו גם אלו בני אדם, אשר בחרו להקים כפר, לכונן שוק לממכר מוצרי חקלאות ותעשיה זעירה ועוד.
דמו בנפשכם קבוצת אנשים, כיום, אשר רוצה לקיים את משק הבית שלה במשותף. עד כמה שזה מוזר, הם רוצים להרוויח את לחמם ביחד ולהזין את נפשם וגופם ביחד. הם עושים זאת במשותף. אין צורך בתקנון או בחוק כדי לאפשר זאת. התקנון והחוק נדרשים מהם רק בעת מפגשם עם יתרת האנושות, בין אם לצורך חילוף חומרים עמה ובין אם לצורך שימוש בכלים שאין ברשותה. הם גם נדרשים לכך, כאשר מי מבין חברי הקבוצה הדמיונית הזו מחליט להפר או חש שהפרו כלפיו את אותו תקנון בלתי כתוב ובלתי חתום. אין כל בעיה לעשות זאת, כל אחד יכול. תחשבו שניה על משפחתכם והתנהלותה ופשוט תדמיינו שהכל אותו דבר, רק שהאנשים, השותפים, אינם מחזיקים בקשרי דם עמכם.
כמאמרו של ג'ון לנון- "דמיינו".
תארו לעצמכם אדם הלומד את המקצוע שלו מתוך התנסות במקצוע עצמו. הוא מתקבל לבית המלאכה, לומד כשוליה את סודות המקצוע, מתנסה, מתחנך לפי דרכו על ידי המבוגרים יותר בבית המלאכה וצובר נסיון חיים ונסיון מקצועי, ללא תארים, מירוץ הישגי, מבחני יכולת קוגנטיבים, מלבד החובה שמה שהוא עושה בעזרת ההדרכה שהוא מקבל יצליח – אחרת בית המלאכה יכשל. אידיליה זו היתה והיא עדיין מנת חלקם של כל המפעלים המקיימים במסגרתם מערכת שאנו מכנים כיום, בזלזול לא ראוי לצערי, "החינוך המקצועי". כל חטאו של החינוך הזה הוא שהוא יותר יצירי ופחות פורמאלי, אך זהו גם היתרון הגדול, העצום, שלו.
דמו בנפשכם בית עסק, המוכר את מרכולתו ללא שימוש באמצעי חליפין. לא לכל דכפין. מי שרוצה לקנות ישלם. אך יש קבוצה קטנה של "לקוחות קבועים", שמקבלים את מוצרי בית העסק ללא תשלום – רק בשל היותם חלק מקבוצה, אשר גם נותנת לבעלי ועובדי בית העסק את מרכולתה, מכל תחומי עיסוקיה השונים, ללא תמורה כספית. את החיסכון בתשלום המיסים למדינה או לממלכה, ממירים באמון פשוט בין בני האדם. אין צורך לשלם מע"מ, יש צורך להאמין. תשאלו, איך תתקיים המדינה ללא מע"מ והם ישאלו אתכם, "אם כולם יתנהלו כפי שאנו נוהגים ביננו לבין עצמנו, הרי לשם מה אנו צריכים שתתקיים?".
ברור לכל שמדובר באוטופיות. אך אלו אוטופיות שהתרחשו בעבר בכל מקום על פני הגלובוס. הם התנהלו באופן "אוטנטי". ניתן לומר באופן יצירי. זו לא היתה אידיליה, אך החלפת אופן הפעילות היצירי במערך חוקים נעשה לרוב על ידי גורמים מנצלים – שליטים, רוזנים, אימפריות ומדינות, שמעבר לטוב שיתכן שביצעו, הרי שכוח הזרוע והחרב ושיקולי השלטון, הניעו אותן. האימפריה הרומית סללה כבישים בכל אסיה והמזרח התיכון. האימפריות הבריטית והצרפתית הניחו פסי רכבת לאורך יבשות אלו וחדשות, שנתגלו. אך הן לא עשו זאת כי האנשים החליטו על כך במשותף, מצורך ומרצון הכלל, אלא לצרכי צבאם, מסחרם ושליטתם. האם זה רע – לא בטוח. מה שבטוח הוא שניתן גם אחרת.
החינוך היצירי, הבלתי פורמאלי, איננו תגובת נגד לחינוך הפורמאלי, הוא פשוט נסיון פעם בפעם לחזור לדפוסי הפעולה היצירים הבסיסים על פיהם חיה האנושות משך שנים ועל פיהם היא רוצה, אם מישהו ישאל אותה ויקשיב לה, לחיות גם כיום. זה נשמע קצת יהיר, לדבר בשם האנושות, אבל אני מבטיח שהיא אמרה לי את זה אתמול בפגישתנו השבועית. היא שותה הפוך, חזק, בלי קצף, אם שאלתם.
ההצלחות של החינוך הבלתי פורמאלי הן בעצם ההצלחה של אופן הפעילות האנושי. הנסיון לכבול את החינוך לתארים, מבחנים ומסגרות פורמאלית לא צלח, כפי שהדבר התרחש בתעשיה, בכלכלה, בניהול ובפוליטיקה. הוא נכשל בשל העובדה אותה נוהגים לומר תמיד על ילדים – ש"אותם אי אפשר לרמות". יתכן מאד שהם גם היחידים שילמדו אותנו משהו על עצמנו.
נסיונות שונים נעשו, בעבר וגם כיום, להכניס את אופן הפעילות היצירי לתוך כלל מסגרות החינוך. נסיונות חשובים וקשים, הטומנים בחובם גם מאבקים והתנגדות רבה. אם נראה זאת כמהלך כולל, להכניס ולחדש את אופן הפעילות היצירי לכלל תחומי חיינו, אולי לא יהיו מאבקים אלו רק שאלות לבירור בפקולטות להכשרת מורים. תהליכים אלו יוכלו להסביר לנו למה אנשים בוחרים בקואופרטיב, ולשם מה הם קונים במקומות שמנהליהם מוּכָרים להם והם יכולים להתנהל בהם ב"הַקָּפָה" ואף ללא תשלום. הם גם יסבירו לנו למה מקום העבודה הוא כלי סוציאליזציה רב עוצמה ומסגרת חינוכית חשובה, ויהפכו את המשיכה להתאגדויות עובדים ממכשיר להטבת התנאים והגדלת השכר בלבד, למהלך של חיבור מחדש לאופן הפעולה היצירי, האנושי, בו העובדים בבית המלאכה, רוצים בהצלחתו, לשם הצלחתם וקידום פעולתם, עשייתם, מקצועם.
במאמרו התחדשות חיי עם (1939) כותב מרדכי מרטין בובר על "ההפיכה הפנימית" ש"אפשר לכנותה בשם ריגיניראציה, כלומר התחדשות-חיים":
"הציור השני העולה על דעתנו כששומעים אנו על "ריגיניראציה" מקורו בתחום השינויים שיש לראות בעצמות אורגנית. כאן מדברים אנו על ריגיניראציה, כשרקמת-תאים מתפוררת מתחלפת ברקמה בריאה, כשמבנה שפסק משימושו חוזר לעלומיו, ואפילו במקום איברים נהרסים צומחים חדשים ומקיימים את תפקידיהם, ללא שיור. התהליך היסודי מתרחש פה לא כמו שם, בתודעה, אלא בחומר החי עצמו. בעוד ששם מתכוונים לפעולת הרוח, נוהגים אנו כאן לומר, כי הטבע הוא שיוצר את הגוף מחדש. יצור חי הלך לקראת כליונו, אם לא בכללותו, על כל פנים בחלקים עיקריים; והנה מתרחשת ריגיניראציה, ומה שאבד מתפתח מחדש. ריגיניראציה היא כאן כאילו התנועה-שכנגד לדיגיניראציה, להתנוונות.
אם משתמשים במושג הריגיניראציה כדי לסמן פרק חשוב בחיי עם או בחיי חלק של עם, הרי הראשון בין שני ציורים אלה הוא המתגבר במחשבתנו. הכוונה היא, שבנפשו של עם זה או חלק-עם זה נשתנה דבר עיקרי. תודעתו העצמית שירדה, אולי עקב מאורעות או השתלשלויות היסטוריים מסויימים, חזרה ועלתה. העם מאמין שוב בעצמו, כדרך שרגילים אנו לומר, אינו נואש עוד מעתידו, הוא רואה שוב את עצמו כמסוגל לבצע דבר, הוא מעז כביכול להתחיל דרכו מחדש. בטחון-גורל זה הקם לתחיה מגביר עתה גם את כוחות האומה, הוא מלהיבה למעשי השחרור והנצחון, הוא מכשירה למפעלי ביצרון חברתי ותרבותי."
נדמה כי ההתחדשות הנדרשת והמבוקשת – וגם זו הקורמת כיום עור וגידים – גילתה את ניצניה לנו, בהתפתחותן של מסגרות חינוך בלתי פורמאלית ובראשן תנועות הנוער, שנדרשו על מנת להתמודד עם השינויים החלים על החברה והשפעתם על בני הנוער ועל הילדים. התחדשות זאת מאפשרת לנו, שלא לומר מחייבת אותנו, להרחיב את אופן הפעילות היצירי לעבר כלל מעגלות חיינו, ביחסים האנושיים, בכלכלה, בתעשיה ובמלאכה, ויתכן שבעזרתה נזכה גם אנו לביצרון חברתי ותרבותי מחודש.
——————————-
[1] "מקום הדעת בחינוך הבלתי-פורמלי", בתיה קיפן וקסמן, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, הוגש לסאנט האונ' העברית ירושלים, אפריל 2013
מִכְתָּם 