הכל זהב

‏כ' סיון, תשע"ו – ‏26 יוני, 2016

"אתה יוצא לעולם הרחב
אתה מביט והכל בו זהב
אתה יושב מול הים ונשזף
ומתחמם בקרני הזהב
ומלטף תלתלים של זהב
כן, הכל זהב
אל הפרדס אסתנן כגנב
ואתנפל על תפוח זהב
ואם ארצה ביום חום ושרב
אשכב לי בין שיבולי הזהב
וזה שווה מרגרינה חלב
כן, הכל זהב
מחוץ לעיר מריחים את הסתיו
ומחכים לגשמי הזהב
וכבר הים מתרומם בגליו
ומסתער על חולות הזהב
אפשר לחטוף רמטיזם עכשיו
כן, הכל זהב"
חיים חפר

לפעמים ברקסיט זה רק תירוץ. אלמלא היו מליוני, אם לא מיליארדי, נפשות בעולם מיטלטלות ברגע זה בשל החלטת אזרחי בריטניה, יתכן שהיה בכך ניסוי מעניין. רק שכאן מדובר בניסוי בבני אדם. ובכל זאת, בתורת ניסוי אתייחס רק לחלק קטן וספציפי מהדיווחים והנתונים העולים מתוך מהלך רב-משמעות זה.

בין חצות לבין שמונה (am) ביום 24 לחודש, הכותרות עברו משלב חוסר הודאות באשר להחלטת אזרחי בריטניה, שאפשר לפרשנים רבים למלא את החלל במלל רב, לשלב חוסר הוודאות באשר למצב כלכלת העולם, ורק הפרשנים, לא חל כל שינוי במצבם.

השווקים "נעו בעצבנות". האדם לא רק ממציא המצאות, הוא גם אוהב שהן מתנהגות כמותו. במקרה האמור התנהגות שדמתה לאדם עם חוסר משמעותי בסוכרים בדם, שלפתע קיבל את מנת הפחמימות הריקות השבועית שלו בארוחה אחת.

אפשר לכתוב זאת בהרבה מילים מורכבות: שערים, חליפין, פוזיציות, פערי מסחר ועוד. אבל אפשר גם בפשטות לכתוב: מי שהחזיק 18 אלף ₪ צמודות לדאו-ג'ונס[1] ב1:30 בליל 24/6, גילה שהוא מחזיק 17,200 ₪ ב7:30 באותו הבוקר. מי שהחזיק 10,300 ₪ צמודות למדד גרמניה30[2] ב22:30, התעורר כשהוא מחזיק 9,150 ₪ ב9:00. כך גם הנאסדק100[3] ירד מ-4,550 ל-4240, ומדד אנגליה100 (100 החברות הגדולות הנסחרות בבורסת אנגליה, נשואת הדיון כביכול) ירד מ-6,300 ל-5,700.

לא בטוח שהנתונים האלו מספיק מדויקים. ככה זה כשרוצים לכתוב בפשטות. מילא, תאמרו, מה זה משנה? למי בכלל יש כסף להשקיע בכל המדדים הללו. אז ראשית כל, כדאי שנדע שכולנו, ברמה זו או אחרת, מושקעים בנתיבים אלו. הכסף שאנו שומרים בבנק, החסכונות שלנו בקרנות הפנסיה ועוד. כל אלה, נסחרים, באופן מדוד ועל בסיס איזונים שנקבעו על ידי ממשלת ישראל, כך נקווה, גם בצמוד למדדים שכאלה.

ובכל זאת, אולי יעניין אתכם לשמוע מה קרה לעוד כמה "מדדים". כידוע, לא רק חברות נסחרות בבורסה. ניתן לקנות ולמכור גם "סחורות". מוצרים של ממש. ביניהם מוצרי יסוד כפולי סויה, חיטה, נפט, גז וכן זהב וכסף. ובכן, באותן שעות גורליות, נפט בשווי של 5,250 ₪ ב1:45 בליל 24/6, היה שווה לבעליו רק 4,675 בבוקר שלמחרת. חיטה בשווי 4,546 ₪ הפכה בבוקר לחיטה שעולה רק 4,418 ₪. למודאגים, נכון לשעת כתיבת דברים אלו החיטה חזרה למחירה הקודם.

לעומתן היו "סחורות" שבעליהן חוו מעט אחרת את השעות הקריטיות של ליל ה-24/6. כך למשל הזהב. מי שהחזיק במרתפי ביתו זהב בשווי של 1,250 ₪ (שזה בערך רבע אונקית זהב, במשקל 7 גרם) בשעה 1:35 בליל 24/6, קם בבוקר, עם ציוץ הציפורים ב6:35 עם עוד 100 ₪ במרתפו. זאת אומרת, עם זהב בסך 1,350 ₪. חברו שהחליט לשמור במרתף 1,720 ₪ בדמות שמינית מדליון כסף קם בבוקר עם 1,810 ₪ בדמות אותה שמינית מדליון כסף בדיוק.

חברות
דאו-ג'ונס	1,800	1,720	-5%
גרמניה 30	1,030	915	-13%
נאסד"ק 100	4,550	4,240	-7%
אנגליה 100	6,300	5,700	-11%
סחורות
נפט	5,250	4,675	-12%
חיטה	4,546	4,418	-3%
זהב	1,250	1,350	7%
כסף	1,720	1,810	5%

מענין? גם אם לא, מה זה משנה. עדיין אני אאלץ לשאול את מי שעוד מוכן לקרוא, למה חברות שמקיימות מערך של מכירות וקשרים עם לקוחות וספקים, יחד עם מוצרים כמו נפט, שמזיז בערך כל מה שיש בעולמנו, וחיטה שמזינה את מרבית היצורים החיים שאנחנו מכנים בני אדם – למה ערכן של חברות וסחורות אלו ירד ואילו הזהב והכסף עלו?

האם ניתן ללבוש זהב? וודאי לאכלו לא ניתן. אפשר לגור בבית מזהב אבל זה גם יקר וגם לא מבודד כראוי מפגעי מזג האוויר. גם הכסף היא סחורה שאין באמת לאף אחד מה לעשות בה. ובכל זאת, החלטה אחת של ציבור האזרחים במדינת בריטניה, החלטה חשובה וגורלית כאמור, גרמה לערכן של כל החברות ולכל הסחורות, כמעט, לרדת ולשתי סחורות, שלא ברור יעודן, לעלות בערכן.

מובן שהדעת מיד נודדת אל עבר אלו שביום חמישי בעשר בלילה מכרו נפט ומניות היי-טק וקנו זהב וכסף. ללא ספק הם "עשו קופה". בין אם ידעו, חיזו, הימרו, או סתם בדרך נס כספי הפנסיה שלהם נדדו מהשקעה להשקעה ותמהיל המניות שוּנה באופן שייצר להם רווח זמני משמעותי. מי הראשון שיטען שהשתלטו על מחשבי משאל העם. אבל בקזינו, כמו בקזינו, רצוי לשאול מה גורם לכל זה. לכן, מרבית בתי הקזינו כמו גם מרכזי הגמילה מהימורים, משלמים לפסיכולוגים רבים לעסוק בסוגיות אלו. השאלה היא למה הזהב והכסף שונים כל כך מהנפט, החיטה ומניית טבע ומיקרוסופט.

לדוד הורוביץ, איש ביתנייה והשומר הצעיר והנגיד הראשון של בנק ישראל, משויכת האמירה כי בשנות ה-20 החליט צ'רצ'יל להצמיד את המטבע הבריטי לתקן הזהב, דבר שלטענתו תרם רבות למשבר הכלכלי העולמי בשנת 1929, שיש טוענים שהיה מנקודות המפנה המשמעותיות, בדרך למלחמת העולם השנייה והשואה.

אם נמשיך בקו הפשטני בו הסתייעתי עד כה, הרי שתקן הזהב הוא תנאי לפיו סך ההתחייבויות של מוסד כספי מסויים, תהיה זו מדינה, בנק או קרן בין-לאומית כלשהי, לא יכול לעלות מעל אחוז מסוים מסך הזהב המצוי במרתפי אותה מדינה או אותו מוסד. נשמע הגיוני, לא? בכל זאת, למה לתת למישהו להתחייב ביותר ממה שיש לו.

נשמע הגיוני? מה יועיל לנו מישהו שהתחייב לתת לנו לחם ומים, אם מה שהוא יכול להתחייב עליו בבטחון מלא היא ערימת זהב? מה ערך לזהבו זה? הרי, בעולם בו תכה בצורת גדולה, מה יועיל לנו הזהב שלו. בעולם החייב נפט, גז, שמש או פחם כדי להניע את אוכלוסיתו על מוצריה, מה תועיל למישהו אונקיית זהב. טרם הומצאו מכוניות הנוסעות על זהב. ודאי לא נתגלה הנול שעושה בדיוק ההפך מההמצאה האגדית של האחים גרים, והופך זהב לחיטה, שניתן להשביע בה את רעבוננו. ובכל זאת, מסתבר שלזהב יש ערך, והוא נותר יחסית קבוע בחלוף השנים, בלחום המלחמות, בפרוץ הסכמי השלום, בבצורת, בחמסין, בגשם ובסופה.

את ה'למה' וה'איך' ניתן להבין אם בוחנים את המשמעות של תקן (בסיס) הזהב. רעיון זה, ניתן להבהרה באופן מאד פשטני, מתוך השאלה: 'למי יש זהב?' ובכן, זהב משיגים בכל מיני דרכים. הדרך המקובלת היא לסנן כמאה טון מאדמת כדור הארץ כדי להשיג 3 גרם של זהב. רצוי כמובן למצוא "מרבצי זהב" שם היחס בין אדמה לזהב יכול להגיע לערך קצת יותר סביר. אבל גם למצוא מרבצים שכאלה זה סוג של סינון, הדורש השקעת משאבים.

לכל מעריצי סדרת אינדיאנה ג'ונס צפויה אכזבה. רק 30% מהזהב שהושג כך על ידי בני האדם, שימש אותנו עד תחילת המאה ה-19. עם אחוז מועט זה בנו בני האינקה את מקדשיהם, כהני מצרים קידשו פרעונים בהם ועוד. בתחילת המאה ה-19, במה שהכל מכנים "הבהלה לזהב" המחסנים התמלאו.

גם מי שלא בקיא במפת המטמון של מצבורי ומרתפי הזהב יודע ומכיר את העובדה שכדי שיהיה לך זהב במרתף אתה צריך להיות עשיר, ואוסיף על דעת עצמי בלבד ובלי להאשים איש כמובן, עשיר או גנב ועדיף שניהם בכפיפה אחת. דבר אחד בטוח, אין חלוקה שווה של הזהב בעולמנו. לא רשומה אונקיית זהב על כל תושב כדור הארץ, גם לא על כל אזרח מדינה שבמרתפיה שוכן זהב.

נחזור לשאלתנו. למה להשקיע בזהב וכסף דווקא בעת של חוסר וודאות. ובכן, תלוי מי משקיע. אם מי שמשקיע חושב על עתידו ועתיד ילדיו, הרי נכון יותר היה שיקנה חיטה ונפט. אבל אם המשקיע חושב על המשך שימור חלוקת ההון והפערים בכדור הארץ, במדינות ובין אזרחי העולם, הרי שאין השקעה טובה יותר מהזהב.

נדמה שבחירת המשקיעים שישבו מול מסכי המחשב בליל השימורים של ה-24 ביוני 2016, ברורה לנו. יתכן שניתן להקיש מכך על זהותם, אך לכך נדרש מחקר רציני יותר.

בינתיים, נתנחם בכך שסבא מרקס כבר הסביר לנו את זה, אבל זה היה ארוך, ובגרמנית, ולא הספקנו לקרוא:

"ראינו כיצד ממון נהפך להון, כיצד עושים בעזרת הון עודף-ערך, ומעודף-ערך שוב עושים הון נוסף… דומה שכל אותה תנועה מסתובבת במעגל-מבוך, ולא נוכל לצאת הימנו אלא אם כן נניח הצבר "ראשוני"… הצבר שאינו תוצאתו של אופן-הייצור הקפיטאליסטי, אלא נקודת-מוצאו.
…ראשיתו של ההצבר מוסברת לך בכך, שבאים ומספרים לך עליה סיפור מן העבר. בימים קדומים רחוקים מצויים היו: חבורה של אישי-סגולה, חרוצים, נבונים ועל הכל חסכוניים, מכאן, ופרחחים עצלנים, המבזבזים כל אשר להם ויותר, מכאן… וכך נתגלגלו הדברים, שהראשונים צברו עושר, והאחרונים לא נשתייר להם אלא למכור את עורם ובשרם… ומכאן אנו מונים עשירותם של מועטים, הגדלה-ומתמדת, אף על פי שאותם מועטים כבר מזמן חדלו מלעבוד. דברי-תפלות כאלה, סיפורים לילדים… והרי בהיסטוריה האמיתית, כידוע, נודע תפקיד גדול לכיבוש, להכנעה, לגזל ורצח, בקיצור: לאלימות. בכלכלה המדינית השלווה שררה מתמיד – האידיליה. חוק-ומשפט ו"עבודה" היו משמשים מתמיד האמצעים היחידים להתעשרות… תוכל לומר על השיטות של ההצבר הראשוני מה שתאמר – אך אידיליה לא היו הללו מעולם.
ממון וסחורה אינם הון מלכתחילה, כשם שאמצעי-ייצור ואמצעי-מחיה אינם כן. צריכים הם להתגלגל בהון… מן ההכרח כי שני סוגים שונים עד-מאד של בעלי-סחורות יופיעו אלה מול אלה… בעלי-קניין של ממון, אמצעי ייצור, אמצעי-מחיה… ופועלים בני-חורין, מוכרי כוח-עבודתם… יחס-ההון – הנחה קודמת לו, שתהא הפרדה בין הפועלים ובין הקניין בתנאי הגשמת-העבודה. משהספיק הייצור הקפיטאליסטי לעמוד על רגליו, לא בלבד שהוא מקיים הפרדה זו, אלא הוא גם חוזר-ומייצרה בקנה-מידה גדל-והולך… זה המתקרא הצבר ראשוני שוב אינו אלא תהליך-ההפרדה ההיסטורי, המפריד בין יצרנים ובין אמצעי-ייצור…
עמל רב כל כך דרוש היה, כדי להוליד את "חוקי-הטבע הנצחיים" של אופן-הייצור הקפיטאליסטי; להגשים את תהליך ההפרדה בין הפועלים ותנאי העבודה; להפוך בקוטב האחד את אמצעי הייצור ואמצעי המחיה החברתיים להון, ובקוטב השני להפוך את המוני-העם "לעניים עובדים" חופשים…. אם הממון, לפי דברי אוגייה, "בא-לעולם וכתמי-דמים טבעיים על לחיו האחת", הרי ההון בא לעולם שותת דם וזוהמה מכל תאיו, מכף רגלו ועד ראשו."
(קרל מרקס, הקאפיטל, פרק 24)

"פתחו נא את שערי הזהב
הצדיקים בוא יבואו עכשיו
הנה הגיע כבר תור הזהב
הנה פוסעים הם בשביל הזהב
ומחייכים בשיני הזהב
כן, הכל זהב
לא כל אדם אשר יוצא לרחוב
רואה את מה שלפניו
על פי הרוב אדם יוצא לרחוב
והוא טרוד בענייניו
מתחשק לגשת אליו קרוב
ולומר לו בצחוק רחב
איזה ליל, איזה ים
איזה צל, כמה חם
תשתולל, מטומטם
תתבטל עם כולם
תצלצל ככה סתם
תסתכל, בן אדם
כן, הכל זהב, הכל זהב"
חזרנו אליך, חיים חפר

 

[1] מדד 30 החברות המובילות בארה"ב

[2] מדד 30 החברות הגדולות בגרמניה

[3] מדד 100 הגדולות בבורסת הנאסד"ק בה מתנהלות עיקר חברות ההי-טק

חג הגז

‏י"ח ניסן, תשע"ו – ‏26 אפריל, 2016

בזמן שהשקענו בטקסי ההודיה לבג"צ על ביטול פסקת היציבות במתווה הגז, ההמתנה, כך מסתבר, מאפשרת לבעלי ההון בחברות הגז להמשיך לקחת את הרווחים, בלי לתת לציבור לא מס ולא חלק ברווחים – כי הרי גם אנחנו, זאת לדעת, ברוני גז קטנים, אבל לקטנים לא נותנים כסף, רק הגדולים מרוויחים. למה? כי שינו את חוק השותפויות. איפה היו המחוקקים הנאבקים בזמן שיועצי חברות הגז שינו את החוק? ככל הנראה התשובה לכך היא: איפה שיש טקסים, שם תמצא אותם. בוועדות הרלוונטיות, קצת פחות.

"גז צאנך תתן לו מי שאין מחוסר אלא גזיזה ונתינה" חולין, קל"ה

סבי היה רועה צאן. לא כתבתי זאת כדי לתת ריח נוסטלגי לדברי. זו פשוט האמת. שני הסבים שלי רעו את אותו העדר וטיפלו בכבשים באותו הדיר. אחד עשה זאת משך שנים רבות, השני המשיך (שלא לומר קוּדם) לשלב אחר בתהליך היצור, ועבר לקצביה.

סבא צביקה, שהיה כמעט כל חייו רועה צאן, בא פעם לגוז את הגז ב"חג הגֶז". זהו חג הנערך לקראת שבועות ובו גוזזים לכבשים את הצמר. הטענה היא שהן רגילות לקור ובישראל חם. לדעתי, לפחות בימי קדם, גזזו את הצמר כדי שגם לבני האדם המגדלים את הכבשים יהיה חם. נגיד, יסרגו להם אפודה נאה להתחמם בה.

אבל בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, כבר היה ברור שהגז והסוודר, לא באים מאותו בית גידול. ובכל זאת, זכור לי כינוס לקראת שבועות בה סבי הראה לכולם איך עושים גז. את הסכין המקראית החליפה מכונת תספורת חשמלית, אבל הגז אותו גז והכבשה אותה כבשה והיא לא אהבה את הרעיון הקדמוני, גם בעת המודרנית.

חג הגז הוא חג השבועות. זהו המעבר בין האביב לבין הקיץ, עת החום עולה ובשל רצון האדם שהכבשה לא תיצלה טרם מועדה, הוא גוזז את הצמר. ראשית הצמר הנגזז אמור לעבור לכהנים משבט הלוי. ביכורים.

זו התרגשות גדולה לילד קט, כשסבו מגיע לתצוגת תכלית בפני קהל רב של ילדים. התרגשות שנמוגה מעט, גם בשל המאמץ שנדרש מסבי להגיע להסכמות עם הכבשה באשר לחיוניות הגז וגם בגלל שסבא לחש לי רגע לפני תחילת הטקס, שהחום מתחיל כבר בפסח והוא גוזז את כל העדר כבר אז. מה לעשות, המחשבה שהשאירו כבשה אחת עם צמר חם רק בשביל הטקס שלנו, קצת פגעה בסימבוליות ובתחושת התרוממות הרוח שלי. אבל לפחות נזכרתי בזה בחום הלוהט של חול המועד פסח הנוכחי.

היתה עוד סיבה בגללה נזכרתי בכך. לפני מספר ימים פורסם ה"אקסל" ברשתות החברתיות. תחת הכותרת "תפרסמו את האקסל" נחוג ברשת חג הגז שלנו. בנק ישראל, כך מסתבר, אשר תמך (לא עלינו) במתווה הגז, לא הסכים לפרסם את תחזית ההכנסות של תמלוגי הגז. חשפה מי שחשפה את האקסל וכולנו נדהמנו לדעת כי השמועות על מיליארדים, שיגיעו לקופת המדינה ומשם ינזלו לבתי החולים, למרכזי החינוך, למוסדות הרווחה ועוד מפעלי חברה חיוניים – אותם מיליארדים בכלל לא יגיעו בעת הקרובה. ספק אם יגיעו כלל.

ה"אקסל" מוכיח כי בעצם יש שלב, לא קצר, שבו גם מאגר תמר, ולאחריו גם המאגר הגדול והחשוב לוויתן, לא מעבירים יותר מ13% מס (מזכיר לכם שמס החברות כיום הוא 25%). גם לאחר מספר שנים יעלה המס ל35% ורק בעבור זמן נוסף יגדל המס לתחום הגבוה שלו – ה"יעד" בגללו כולם תמכו בהמלצות ועדת שישינסקי או לפחות לא הפכו עולמות לשנותן – סך של 56-64 אחוזי מס על הפדיון[1].

ניסיתי להבין למה ברשתות מתפרסם האקסל תחת הסברים כי התמזל מזלנו ולו היה מאושר המתווה זה היה גורלנו. טענו כי ביטול המתווה מבטל גם את דחיית תשלום המס על רווחי הגז. שאלתי עצמי: הרי כבר בשנת 2011 פרסמה ועדת שישינסקי את מסקנותיה ובה קבעה את המקדם (הפקטור, R) לפיו  המשקיעים יחזירו את השקעותיהם בפיתוח המאגרים קודם לכל ורק אז יתחילו לשלם מס יתר. גם רעיון זה נחלק לשלושה שלבים. בפועל מדובר בתפיסה הגיונית – השקעה צריכה לחזור למשקיעים.

אז למה כל לשונות האש ברשת מהללות את ביטול המתווה בשל כך? לא ברור לי. בכל מתווה שלא יהיה, המצב הזה ישאר. לי זה אפילו נראה הגיוני.

אבל אז נזכרתי בסבא, שאמר לי שבכנען גוזזים את הכבשים כשחם ועושים טקסים כשמגיע חג השבועות. ונזכרתי גם שלפני מספר שבועות קראתי את כתבתו של אורי טל טנא בכלכליסט (13/4/16). בכתבה מעדכן טל טנא במושג שלא הכרתי לפני כן: "תמלוגי-על". מסתבר שכל עוד מאגר הגז נמצא בשלבי פיתוח והחזר השקעה, מדיניות התמלוגים שלו נגזרת מהרכב המשקיעים – כי הרי, כפי שקבע שישינסקי, קודם יחזירו את ההשקעה ורק אחר כך ישלמו למדינה.

מסתבר ש"ברוני הגז" הם לא הקבוצה הקטנה שעליה יוצא קצפם של כתבני הרשתות. הידעת? בכל אחד ואחת מאיתנו טמון "ברון גז" קטן. בלי שזה יהפוך תירוץ חלופי לטיעון המנצח "יש לי מערכת עיכול רגיזה", ניתן לומר בבירור שמרביתנו מושקעים במאגרי הגז הללו. לא רק במיסים שאנו מחכים לגרוף משם לרווחת מדינתנו ואזרחיה, אלא גם בעובדה שכל משקיעי הגז הגדולים – שהשקיעו בכל מיני קידוחים וחיפושים, בשדות שצלחו ובשדות, שכמו בשיחות הורים ביסודי, רואים שיש בהם הרבה פוטנציאל – חברות הגז קראו לנו לבוא ולהשקיע גם כן, ואנחנו באנו, בהמונינו. מסתבר שהשקענו את הפנסיות שלנו בעזרת קרנות הפנסיה בסכומים לא מעטים. מסתבר גם ש"סתם משקיעים" שקנו כל מיני "מסלולי השקעות מניבים", קיבלו במפתיע נתח של לוויתן לצלחתם.

עכשיו זה הזמן לקפוץ ולהגיד – יופי, אז אם השקענו במאגרים ואם ממילא מחכים להחזר ההשקעה במאגרים ורק אחר כך משלמים מס על רוחי המאגרים, לפחות את מה שאנחנו, הקטנים באלפי המנשה, השקענו נקבל עכשיו ובמיידי. הפנסיה שלנו תתייצב, החסכון בבנק יתרחב לפתע ועוד.

שמחים וצוהלים על ההגיון של שישינסקי מחד ועל ביטול פסקת היציבות מאידך, נצא אל הכרמים. אלא שאז נתגלה מרחף מעלינו גיבור העל של מעמד הברונים האמתי – "תמלוג-העל". מסתבר שאנחנו נחשבים בפי כל "שותפים מוגבלים". ככה זה כשמתעסקים בכסף של ציבור רחב. זה עניין מסוכן. מוגבל. לעומתנו יש כאלה חופשיים ומאושרים. אלו הם ה"שותפים הכלליים" – בעלי השליטה בדלק קידוחים, בישראמקו ועוד. מסתבר שתיקון שקבעה הכנסת ביום 23 בפברואר 2015 בפקודת השותפויות, מאפשר ל"שותפים הכלליים" לקבל החלטות על השקעות בלי לשאול את השותפים המוגבלים (סעיף 65 נ"א, לאוהבי הפרטים). כמובן שמדובר בתיקון רב מילים ומה שכתבתי כאן הוא משפט קצר ולא ממצה. אבל זה, כמו שנהוג לומר: בקליפת אגוז, כל העניין.

ברוני הגז קראו לנו להשקיע כשלא היה גז. בהיותם המנהלים של העסק, הם ידעו ראשונים מתי ובעיקר איפה יש גז. במקום בו יש גז הם הגדילו את השקעותיהם, בלי שלנו היתה יכולת להשפיע על כך, ולמרות שגם אנחנו השקענו אבל לאו דווקא שם. עכשיו התמלוגים גם לא מחויבים במס, גם חוזרים קודם כל אליהם, וכל השאלה היא כמה זמן הם יצליחו לשמור שכך זה ישאר.

מה התמזל מזלם של ברונים לא שבעים אלה שבג"צ ביטל את פסקת היציבות. עכשיו הם לא מחויבים למתווה. פיתוח לוויתן יקח זמן. גם תמר, יכול לקחת את הזמן ולהפחית תפוקה. הכסף ממילא חוזר רק אליהם. הפנסיה שלנו, תחכה יחד עם המס ששישינסקי הבטיח.

מה שמטריד בכך היא המחשבה שבינואר 2015, מאבק הגז היה בעיצומו. חברי הכנסת הלוחמים ב"חברות הגז" דיברו מעל כל במה על החלטתו של הממונה על ההגבלים דאז, דיויד גילה, לא לאשר לדלק זכיון בלוויתן. אבל בישיבות הרבות של ועדת חוקה, חוק ומשפט, שעסקה בתיקון לחוק – 14 ישיבות מפברואר 2010 עד ינואר 2015 – השתתפו בעיקר אורי מקלב (מ"מ יו"ר הועדה והמשתתף הקבוע בישיבות אלו), דוד רותם (יו"ר הועדה), פעמיים השתתף ח"כ אברהם מיכאלי ועוד פעם אחת ח"כ אלעזר שטרן. כל לוחמי הגז בקרב נבחרינו הפרלמנטרים, לא פקדו את דיוני הועדה.

לעומתם, בכל הועדות ישבו יועצים משפטיים ולוביסטים של חברות הגז. לא אחד ולא שניים. יותר מעשרה ולעיתים גם עשרים משתתפים כמעט בכל אחת מהישיבות. צריך היה ללכת במסדרונות הכנסת עם עיניים קשורות כדי לא להבין שהשמנת נוזלת בישיבותיה של הועדה הזו. בכל זאת, תנו קצת אמון. מדובר, לפחות החל מנובמבר 2014, בתקופת בחירות. לבוא לועדות ולעזור לאזרחי ישראל זה קשה. אז חיפשתי, אולי לפחות בפרסומים ימצא דבר מה. אך איש לא פרסם ואיש לא קרא, לבוא, לסייע, להלחם בשוד. לעומת זאת, פרסומים רבים מצאתי על "המונופול של תשובה", "הצדק של גילה" ועוד. הגדוד יצא למלחמה רק פיספס את שדה הקרב.

לפני חצי שנה כתבתי על הפער בין השתיקה בה עברו מסקנות שישינסקי, שהחליטו כמה כסף יקבלו אזרחי המדינה ממיסוי תגליות הגז. עיקר שאלתי היתה, למה שתקו המוזות ב2010 (דיוני שישינסקי) ועכשיו פתאם יש רעש הגדול והכל בגלל המונופול. ניתן היה לטעון שהמצב הפוליטי, שיקולי גיאו-אסטרטגיה, היותנו טרום ה"מחאה החברתית", חברותה של מפלגת העבודה בקואליציה ועוד ועוד, גרמו לשתיקה המוזרה של נבחרינו ב-2011. אבל דיוני ועדת חוקה, חוק ומשפט התרחשו בסוף 2014, תחילת 2015. בעת ההיא, ברוך השם, המוזות לא שתקו. אבל מהתיקון הדרמטי הזה הן פשוט התעלמו!

לקול תשואות ההמון הטקס נפתח בכיכר רבין, עת ביטל בית הדין הגבוה לצדק את פסקת היציבות במתווה הגז. אבל, כמו שסבא שלי הסביר לי, חברות הגז כבר גוזזות את הכבשה ולוקחות את כל הצמר לעצמן. והחלטת בג"צ? היא רק מאריכה להן את חג הגז. וחברי הכנסת? הם שמרו לטקס חג הגז את כבשת הרש שלנו.

בין אם ידעו נבחרינו וכלל הנאבקים במתווה הגז, על התיקון הנרקם בועדת חוקה, חוק ומשפט ובין אם לאו, אין זה משנה – מסתבר שאמרתו המפורסמת של ברל כצנלסון: "בעולם הרוח אין מגופות ל'יין משומר', ושומריו יכולים בוקר אחד למצוא עצמם שומרי חביות ריקות", נכונה לא רק ליין משומר, אלא גם לגז הטמון במעבה האדמה.

בספר דברים נכתב כי לכהן, לאיש שבט לוי, אשר לא תהיה לו נחלה, "רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים י"ח). בחירה מעניינת בחרה כנסת ישראל – על כל יושביה: אלו המסייעים לטייקונים ואלו המתיימרים להאבק בהם – לתת את ביכורי הגז של מדינתנו הקטנטונת לבעלי חברות הגז, ולהשאיר את אזרחיה בסוף התור.

---

נספח למיטיבי לכת…

טענה נוספת בדיוני ה"אקסל" היתה שבנק ישראל לא כתב גם את סך השנים בהן הוא מעריך שהמס יהיה מופחת. אז הרשתי לעצמי להציע לכולנו חישוב פשוט – בהנחה שתמר ולוויתן פועלים בתפוקה מקסימלית של 10 BCM בתמר ו16 BCM בלוויתן. ובהנחה שתמר כבר פועל בתפוקה זו ולוויתן יתחיל לפעול בשנת 2018 (ברשותכם אוציא את המאגרים האחרים מהתחשיב, המאד מקסימלי גם כך, שהכנתי):

• עד שנת 2020 סך התמלוג משני המאגרים יגיע ל 8 מיליארד ש"ח – 1.6 מיליארד בשנה
• עד שמאגר תמר יגיע לשלב מיצוי החזר ההשקעות נהיה אנו בשנת 2027… עד אז סך התמלוגים מהמאגרים יהיה 44 מליארד ₪ – 7 מיליארד ₪ בשנה
  • לו היינו מקבלים בשלב זה את התמלוג לפי שישינסקי כפי שכביכול טוענים הסונטים בבנק ישראל ברשתות הרי שהיו לנו עוד 51 מיליארד ₪. בחלוקה ל10 שנים מדובר בכ-5 מיליארד ₪ בשנה.
• סיום שלבי החזר הפיתוח בשני המאגרים יגיע רק בשנת 2029. עד אז תמלוגי הגז יצטברו לסך של 53 מיליארד ₪ והמערכת "תתייצב" על 5 מיליארד ₪ הכנסות בשנה מתמלוגי הגז.

במילים אחרות ה"אקסל" מגלה את מה שאמרו כבר פעמים רבות, ההכנסות מתמלוגי הגז – גם כשיגיעו לסך המקסימלי של המיסוי המוגדר בהמלצות שישינסקי, לא יהוו את השינוי המיוחל בעוגת התקציב של ממשלת ישראל. ההבדל בין 414 מיליארד ₪ ל 419 יועיל, אבל זה לא מה ש"יציל אותנו".

רוצים טבלה? בטח! הנה טבלה (במיליארדי דולר – ממש כמו באקסל שנחשף):

	תמר		לוויתן		שני המאגרים		ממוצע שנתי		מצטבר
	תמלוג	פער*	תמלוג	פער	תגמול	פער	תגמול	פער	תגמול	פער
עד 2021	1.37	3.75-	0.71	2.61-	2.08	6.36-	0.42	1.27-
עד 2027	4.48	1.80-	4.39	4.54-	8.87	6.35-	1.77	1.27-	10.95	12.72-
עד 2029	2.05		2.43	0.42-	4.47	0.42-	1.12	0.11-	15.42	13.14-
עד 2044	15.34		24.11		39.45		7.89		54.88
עד 2056			19.29		19.29		0.01		74.17

* "פער" זה הפער ממס המקסימום של שישינסקי שכביכול טוענים שהובטח

[1] במונחי בנק ישראל- שלב א': עד לכיסוי הוצאות הפיתוח התקבול כולל תמלוגים בלבד; שלב ב': שלב בו "ההכנסות המצטברות" לחלק ל"השקעות מצטברות" נמוך מ- 1.5 משולמים תמלוגים ומס חברות; שלב ג': שלב בו "ההכנסות המצטברות" לחלק ל"השקעות מצטברות" הן בין 1.5 ל-2.3 משולמים תמלוגים מס חברות והיטל שהולך ועולה; שלב ד': שלב בו "ההכנסות המצטברות" לחלק ל"השקעות מצטברות" הן מעל ל-2.3 המס המשולם הוא סביב 64 אחוזים

הרשת קורסת

‏כ"ד תמוז, תשע"ה – ‏11 יולי, 2015

בשבועות האחרונים אנו עדים לקריסתן של שתי רשתות בתחום המכונה "קמעונאות המזון". מדובר ברשתות שלהן מבני ענק, בהם מוצבים מכלול המוצרים, שפעם כל אחד מאתנו היה קונה במכולת ובצרכנייה ליד ביתו. יתרונות הענק אמורים היו להיות מחיר זול ונגישות. חסרונות וודאי ישנם – בזבוז, שפע מיותר, מאות יועצים שמסבירים איך לשים את המוצרים כך שיקנו יותר וכמובן תור מהגיהנום לקופות לקראת סוף השבוע – אך זה ממילא לא העניין.

מה העניין? עכשיו כשמגה נופלת, נזכרים הכל לחקור את משיכת הדיבידנד של בעליה. בעלים שרצוי לומר עליהם דבר מה. "הריבוע הכחול" דאג להתהדר עד לא מכבר בפתיח "קו-אופ", על שם הרעיון השיתופי הקרוי "קואפרטיב". "אלון" הינה חלק ממהלך תאגידי, שיצרו התאגידים האזוריים של הקיבוצים, שגם להם ניסיון עבר (ואולי הווה) בשיתוף. אז שתפנֶי עבר אלו משכו מאה מליון ש"ח מרשת מגה הקורסת. נורא! זה באמת נורא. אבל גם באמת חוקי. מותר להם! זאת אומרת, משפטית מותר. מוסרית אסור (אולי), אבל זה לא כל כך מענין את מי שתפקידו להשיא רווחים. אפשר להגיד, שברעיון השיתופי הרווח זה לא הכל. אבל הרעיון כנראה התרחק מהמציאות.

גם המשביר, שהוקמה על ידי חברת העובדים בזמנו, היתה חלק מהחזון שפרש ברל כצנלסון בנאומו מרחיק הראות שזכה לשם "לקראת הימים הבאים", ובעיקר שאבה את שמה מספר הספרים בו כתוב: "וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת." (בראשית מ"ב) – המשביר, היא שהקימה את רשת Cost365 כחלק מתהליך התיאגוד והמיתוג המחודש. גם היא, באופן מפתיע, הקימה מרכזי ענק שבהם ניתן לקנות מצרכים למען "נחיה ולא נמות".

עכשיו הרשתות הללו נסגרות. אבל מה זה בעצם אומר? האם הקוטג' שעל המדף חש מאוים מעתידו הפרטי? האם הקירות של מבני הענק, פונים לטיפול פסיכולוגי בחרדותיהם? סביר שלא. גם הבעלים, כפי שהבנתם, למדו שהמשבר בדרך ולקחו להם צידה להמשך מהלכי המינוף שלהם. כי זאת לדעת, חובות בהיקפים כאלה לא באמת משנים לאדם הפרטי. כל שצריך כדי להחזירם הוא פשוט לייצר חוב לגורם אחר. איש מבעלי מניות הרוב בריבוע הכחול, באלון, בקבוצת שביט (הבעלים של משביר365), לא סופג בפועל בכיסו הממשי – זה שאיתו הוא עושה קניות בסופר, אותו סופר שבבעלותו או שכבר לא – את הנפילה.

מוזר. שנים סיפרו לנו שכלכלה זה כמו חוקי הטבע. שנים סיפרו לנו שכמו בחוק הכלים השלובים, כשמישהו מרוויח מישהו חייב להפסיד. ובכל זאת, נראה שרשת שלמה קורסת ואמות הסיפין לא נעות ולא זעות. כל שצריך זה שיבוא מישהו אחר, עם כסף שהלווה ממישהו אחר עם כסף[1] וישלם על העלות של הקירות והמוצרים (אולי מישהו אחד יקנה את הקירות והאחר את המוצרים). ככה זה, תחרות.

אז מי בכל זאת מפסיד? אה, כן. יש את הקטע הזה, שבתוך המבנה הענק היו אנשים. מכירים אותם? "מנקה לשורה 5", "מוכרת למוצרי חלב", "קופאית לקופה 17" ועוד, אנשי בטחון, סידור מדפים, סידור מחסן, הובלה, מיון, הדבקת מחירים, עדכון מבצעים, רישום מחירים ועוד ועוד. כל האנשים הללו עושים עבודה מאד פשוטה ומאד מאד קשה לרוב. הם ברי תחליף. לא חייבים לקנות אותם עם העסק. הקירות לא יזוזו בלי שמישהו יזיז אותם. כך גם הקוטג'. האנשים פשוט הולכים הביתה. מחר הם מובטלים. מחרתיים אפשר להעסיקם בפחות כסף, פחות תנאים, ובעיקר פחות כבוד. אל תתאמצו, הם כבר יבואו. ככל שיפוטרו יותר כן יבואו מהר יותר ועם פחות דרישות.

מחאת 2011 נמתחה לשני צדדים מרכזיים (בלי להזכיר שמות ועיתונים). האחד- המעוניין להציב דרישות ריאליות למימוש לריבון הישראלי, ממשלת ישראל. האחר- החליט ש"אם כל חטאת" הוא מצבור בלתי מבוטל של בעלי הון, שגילו שכאן מאד קל לשגשג, לפרות ולרבות. כל מי שאומר שהמחאה לא הובילה לנפילת מגה וקוסט365, שלא יגיד גם שהיא הובילה לנפילתו של נוחי דנקנר. המחאה הצליחה בחלק הזה. היא ערערה את היכולת של בעלי ההון הנוכחיים להמשיך ולהחזיק לפרקי זמן ארוכים בקונגלומרטים ענקיים ורווחיים. אבל רק אז הסתבר שבעלי ההון ממילא אימצו את מה שנהוג לומר על הפראיירים: "הם לא מתים הם רק מתחלפים".

במילים אחרות, המחאה הצליחה לסובב את הקרוסלה של בעלי ההון. אבל היא לא צלחה בשינוי המדיניות שמאפשרת להם למשל, לגבות דיבידנד ענק רגע לפני הקריסה. כי, כפי שכתבתי, מותר להם – וכל מי שכועס על כך, צריך לכוון את כעסו למוקד המפקח ומאפשר להם (כיום) לעשות זאת, ולא לקוות שיצמח להם פתאם מוסר. הרי, עם אשליות אי אפשר לקנות בסופר.

אז המחאה הצליחה. עובדה שכולם מרוצים. בעלי ההון מתחלפים כמו גרבים. לתקשורת יש הרבה מה לסקר (כי כידוע לנפילות יש יותר ריטינג מלעליות – תשאלו את גיבורי המחאה) לבעלי ההון נשאר מספיק כסף לקנות מספיק גרבים. לנו יש עדיין איפה לקנות אוכל ולהתלונן על מחירו המופקע ביחס לערבות הריין והשפּרֶה.

כולם מרוצים. חוץ ממאות אנשים שמאבדים את פרנסתם ברגע רק כדי להישכר מחדש בלי התנאים ובלי הותק, בלי ההסכמים ובלי הכבוד. אבל אל דאגה, גם הם יחזרו לשוק שלנו, כמו כל שאר הסחורות.

רק בתנאי שיזכרו להגיד למי שמסיים את רכישותיו "ותודה שבחרת למחות אצלנו".

[1] רוב מי שיש לו כסף בסוף מלווה את מרבית הכסף שלו מכספי הציבור שלנו שאנו חוסכים בקרנות הפנסיה, בבנקים ועוד.

זבת חלב וגז

‏ט' תמוז, תשע"ה – ‏26 יוני, 2015

"מאבק הגז", בניגוד לקלישאות, לא יביא בכנפיו את מדינת הרווחה אם יצלח, ולא יחסלה אם יכשל. זהו מאבק על פריווליגיה. מי שהופך אותו למאבק על אידיאולוגיה, טוען בעצם שאילולא מצאה לנו היוזמה הפרטית מרבץ הגז, לא ניתן היה לקיים כאן מדינת רווחה. 20 מיליארד או 70 מיליארד ₪ שיתווספו לקופת המדינה, לא צריכים להשכיח מאתנו את עשרות המיליארדים שנגבים כל שנה בעודף מאזרחי ישראל ולא מוחזרים להשקעה הציבורית. "נס הגז" לא מבטל את מיליארדי השקלים שמשקיע הציבור בחסכונות שונים, שלו רק היו מושקעים בתשתיות ציבוריות במקום בחברות פרטיות בחו"ל ובארץ, הרחבת ההוצאה הציבורית, צמצום פערים ועוד מיני תופעות של צדק חברתי, היו יכולות להתגשם ולא להישאר כחלום – וכל זה, בלי שמצאו לנו גז מתחת לרגלים. הסכומים שנוכל לשלם בעזרת הגז שנמצא, לא יכסו פרומיל מהמחיר המוטל על כל אחת ואחד מאתנו, הרוצים להקים כאן, בארץ ישראל, מדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית, שתהווה אור לגויים.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא: תורה מנין? - שנאמר "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ"; ארץ ישראל – דכתיב (דברים ח) "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ", וכתיב בתריה "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה" העולם הבא, דכתיב (משלי ו) "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר".

סיפור "המרגלים" שנשלחו לתור את הארץ נלמד כמעט על ידי כל ילד בבית הספר היסודי. תריסר שליחים מתריסר שבטים יוצאים לבדוק את ארץ ישראל, בטרם יחליט העם שהוא עושה אותה לו למכורה.

"וַיַּעֲלוּ, וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ, מִמִּדְבַּר-צִן עַד-רְחֹב, לְבֹא חֲמָת. וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק… וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים… וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל… וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ…" (במדבר י"ג)

המרגלים מתצפתים על ענקים מאיימים בחברון, אך בהמשך מסעם הם מוצאים אשכול ענבים כה גדול עד ששניים מהם נדרשים לסחבו – בלי לדעת שמאות ציירים ידרשו לצייר את הסצנה בעתיד. את האשכול הם מביאים כעדות לבני ישראל על תנובת הארץ הטובה, אך בשל קשיים ברורים את העדות לקיומם של ענקי חברון, הם קצת מתקשים לספק בעין. אי לכך, בוחרים עשרה מתוכם לתאר תיאורי זוועות של כוחם ועוצמתם, המביאים לידי הכרה כי התנובה הטובה של הארץ, נחשקת ככל שתהיה, כנראה שמורה על ידי גורמים שבני ישראל לא יוכלו להם. אכן, שעת מבחן הוא לישראל – והעם, עומד בציפיות, ללא ספק:

"וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב – נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז…" (במדבר י"ד)

או, זה נשמע משלנו. אך התמזל מזלו של עם ישראל (או שמא לא התמזל, זאת נבחן בהמשך), שחונן במנהיגים אשר ניסו וכפי הנראה גם הצליחו לשנות את דעת הציבור מן הקצה אל הקצה.

"וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ – טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה' – וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בה', אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וה' אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם." (שם)

במילותינו, אומרים משה, אהרן, יהושוע וכלב, אל בני ישראל: מדובר בחלקת ארץ טובה וחשובה לנו, התרים במדבר. הגענו אליה מתוקף גורלנו המשותף. אין ספק שנאלץ להלחם בכדי לזכות בה, אך כל בריחה ממאבק חיוני זה, תהיה הפניית עורף לגורלנו ולאמונתנו.

עברו בערך 1295 שנות קיום ריבוני של עם ישראל בארץ ישראל, חסר 47 שנות גלות ראשונה, ולאחריהן שוב כאלפים שנות גלות ושוב תשא העדה קולם בגולה ויבכו, ושוב יקומו לבני ישראל מנהיגים אשר ישכנעו אותם כי אין דרך אחרת לעם ישראל מלבד כינונו הריבוני מחדש בארץ ישראל. מ"שעה ששישה מיליונים תלויים בשׂערה שׂרופה" של ברנר, ועוד לפניו משה הס שכתב ברומי וירושלים ב-1862: "יותר משהגרמנים שונאים את דת ישראל, הריהם שונאים את עם ישראל… לא תיקונים בדת, לא המרת הדת, לא השכלה ואמנציפציה, יועילו לפתוח לרווחה לפני יהודי גרמניה את השער אל חיי החברה." וכמובן תיאודור בנימין זאב הרצל שכתב: " נמצא שמן המדינות האלה יגרשונו ובמדינות אחרות אשר נמלט אליהן ירצחונו. האין הצלה? יש רבותי, יש אחת אשר כבר היתה לפנים…. הענין הישן והפשוט הזה הוא יציאת מצרים."

גם מנהיגים אלו, לא התכחשו לפירוש הנהוג לדברי ר' שמעון בן יוחאי דלעיל, כי "ארץ ישראל נקנית ביסורים". עם זאת, מנהיגי העם החדשים הצניעו במעט את החלק החיובי של "תנובת הארץ". כמעט לא תראו אשכול ענבים עסיסי או הבטחות לחלב ודבש בכתביהם. האם זה בגלל שינויים בהרגלי הצריכה של העם, או בשל שינויים בתנובת הארץ, אין לדעת. אין ספק עם זאת, שמעת חזרת היהודים לארץ ישראל, תנובת הארץ, פרייה ותוצרתה הרקיעו שחקים. יש המכנים זאת "נס כלכלי" ויש המעדיפים, בצדק לטעמי, לנתח את הנס ולמצוא את מקורות נביעתו – מן העושר המשאבי הטמון בארץ, מן העושר הטמון בכושר האנושי שניתן לארץ וגם מן העושר הנשאב ממקורות הנפש, הנכונה לתת מעצמה ומישותה למען קיום יהודי בארץ ישראל. כל אחד יחליט מהם האיזונים בין המרכיבים השונים, אך ברור כי יותר משהיתה הארץ זבת חלב ודבש, ידעו מתיישביה וחלוציה את המאמצים והכושרים הנדרשים מהם, כדי שתהיה לארץ תנובה שכזו.

אלא שבתקופה האחרונה, נדמה כי בעוד העושר הטמון בכושר האנושי פורה עד מאד ומקבל מושגים וביטוים מ"הראש היהודי" של פעם ועד ה"Start-up nation" של היום, העושר הטמון במשאבי הנפש הולך ודל. במילים אחרות התרומה, שלא תסולא בפז וגם לא בכסף, הנובעת מנכונות מקימי הארץ להשקיע את דמם, חלבם, מרצם ולעיתים גם את חייהם ממש, בעבור בנין הארץ והמדינה היהודית, דמוקרטית בארץ ישראל, כבר פחות נחשבת וגרוע מכך, הרבה פחות נוכחת, קיימת.

זהו מצב המעמיד בסכנה גדולה את קיומה של מדינת ישראל בדמותה הנשאפת הנוכחית כמדינה יהודית ודמוקרטית, המקיימת שוויון זכויות לכל. מנהיגי האומה החדשים, שהחליפו את משה, אהרון, כלב, יהושוע, הס, ברנר והרצל, מבינים זאת וודאי. חלקם לפחות. אך נדמה היה עד כה שקצרה ידם מלהושיע, בתחום זה של הכשרת נפש הדור אל פני המערכה, המאבק והקשיים, שצופנת לו חלקת ארץ זו.

אך לקוצר היד המביך הזה, נזדמנה אֲרֻכָּה. מה גדולה היתה אנחת הרווחה של מנהיגינו, כשנגלה לפתע במעמקי הים התיכון, מצבור של 780 מילארד מ"ק של גז טבעי, שתמיד ידענו שיש כאן אבל לא עָלִינוּ עליו. התחבא טוב השובב.

כך שוב, לפתע, למרות הירידה המוסרית, הערכית, והתדרדרות כוח נשיאתו של הציבור את עול החיים בארצנו, באה הארץ, זבת החלב והגז להצילנו. הנה אשכול הענבים המוגזים מחד – בואו ונרשנו כי יכול נוכל לו. אך מאידך, מיד קמו לנו ענקים חדשים (כתלמי ואחימן מחברון דאז): בראשם יצחק תשובה, שהוא כה בראש עד שכמעט שוכחים את תדמור, כהן ורוזנברג מאבנר קידוחים וכמובן את מחזיקי המניות הרבים והעשירים של חברת נובל אנרג'י מארצות הברית, ביניהם הוזכר שמו של חבר יקר בשם ג'ון קרי, שיש לו עוד כמה עיסוקים באזור נידח זה, בו אנו חיים. הוא בינתיים, ככל הנראה, מכר את מניותיו. אולי הוא יודע משהו שאנחנו לא.

הנה נמצא למנהיגי האומה החדשים פתרון – אמנם קשה לחיות כאן, אבל תראו, אפשר להתעשר. רק חבל שכל הכסף ילך למספר קטן של אנשים. ומיד הדיון עובר למימדי וויכוח ענקי בין אלו הרוצים שהמעטים יקבלו הרבה וישלשלו זאת כלפי מטה לציבור לבין אלו הרוצים שכולם יקבלו את חלקם במשאבי הטבע של כולנו (מי זה כולנו, שאלה טובה, תלוי את מי שואלים).

למען הסר ספק, אני בעד הלאמת מאגרי הגז, תמורת סכום ראוי, כמו שאני בעד הלאמת הקרקע ומשאבי טבע נוספים, וכן הלאמת משק החשמל, תשתיות התחבורה. אני בעד סבסוד חקלאות ותעשיה מקומית. אני בעד שירותי חינוך ובריאות בחינם לאזרחי המדינה. אלו בסיסי קיום להם זקוקה אומה, המתיימרת לחיות בשטח קטן, בגיוון דתי ועדתי נרחב, להיות בית לאומי ליהודי העולם ולקיים חברה צודקת ומוסרית, שתהווה אור לגויים. אם אנחנו רוצים את כל זה כמובן, אז לפעמים צריך גם להלאים, לסבסד ולפגוע קצת בשוק החופשי.

אך זו לא תמצית המאבק הקיים לצערי. בעוד האחד קורא לשני גנב ועבד לבעלי ההון והשני קורא לראשון קומוניסט ואנרכיסט, שניהם מבקשים בעצם רק דבר אחד – כסף. כסף קל שניתן לעוור בו את עיני הציבור מראות את המחיר, את הקשיים, את המשימות הגדולות העומדות בפני אזרחי מדינת ישראל, אם אכן רצוננו להקים כאן חברת מופת, מדינה ציונית ועוד ועוד מעלות, הרים וגבעות לטפסן.

הכל דוהרים למימוש חביות הגז המפנקות שנמצאו לנו ולריב ולמדון הנדרשים בחלוקתן. אך מי שיסיט את עיניו מעט שמאלה, אל מדרון הסלעים, יראה אותה בצד הדרך, שְׂרוּעָה לבלי נוּע, מתנת היסורין של ארץ ישראל, אליבא דרבי בן יוחאי.

אתם יודעים מה? גם אם הכסף הוא באמת יעד טוב להאבק עליו. הרי, אנו כבר אחרי שישינסקי. המאבק הניטש כעת אינו על הסכום שינתן לאזרחי ישראל בין אם במחיר שיקבע ל"יחידת אנרגיה" ובין אם בקרן התמלוגים שתאגר במחסני אוצר המדינה. המאבק היום הוא על פרק הזמן שמחיר היחידה יהיה מפוקח. כי, זאת לדעת, ברגע שמישהו אחר יקנה את מאגרי כריש ותנין, תהיה פה תחרות כזו, ששוב לא יהיה צורך לפקח על המחיר וכל אחד יוכל להגיז כפי שידבנו לבו את רכבו, ביתו, מפעלו וחלומותיו כאחד.

שוב, הפתרון הוא תחרות. על ההלאמה, שהזכרתי לעיל, כבר אף אחד לא מצייץ. צועקים שזה משאב טבע שלנו, אבל מזכירים לכל שאנחנו לא ב-1948, עת הלאימה המדינה הלאימה ממשה נובומייסקי את מה שנשאר ממפעלי ים המלח לאחר מלחמת העצמאות, אנחנו קצת יותר קרובים ל-1995 עת נמכרו המפעלים לאייזנברג, ומשם לעופר, והעתיד מי ישורנו.

ברור לכל שחובה להאבק. חיוני שמשאב טבע זה יחולק לציבור בהיקף גדול ככל הניתן. אין ספק שמתווה המשאיר בידינו באמצעות מיסוי ותמלוגים 20 מיליארד שקלים בשנה פחות עדיף מכזה המשאיר בידי הציבור 70 מיליארד שקלים. אך חשוב להבין – הכסף הזה לא יקים כאן מדינת רווחה. הנאבקים על תשלומים ותמלוגים אלו, גם אם יצליחו, לא ישנו את השיטה אלא רק ישמנו אותה. אם לא יחליטו להגדיל את ההוצאה הציבורית, ההכנסה, גם אם תגדל ותתפח רק תסייע לסדר הקיים. וגם אם יחליטו להגדיל את ההוצאה הציבורית, אם לא יעשו זאת על מנת לחזק ולבצר את כח העמידה של הציבור הישראלי – יהודים וערבים, גברים ונשים, בני עדות, שכונות, ערים וישובים שונים ומגוונים – לא יהיה בכך כל מזור לבעית היסוד של קיומנו בארצנו.

מאבק הגז הנוכחי משמש כעת חבל ההצלה למי ממנהיגינו שבוחר להימנע מלגשת, לעסוק ולנבור בשאלת יסוד זו: המחירים אותם הציבור ובראשם מנהיגיו צריכים לשלם, כדי להקים דווקא כאן את החזון עליו חלמו ואותו הגשימו חלוצי ומיסדי הארץ, מכל הלאומים, העדות, השפות והגלויות.

מי שיבחר לגעת בחומר הנפץ האמיתי הזה, ממילא יענה על שאלת הגז, כמו גם על שאלות הפנסיה והדיור. מי שיבין שהשקעה ציבורית גדולה חייבת להעשות כדי להכשיר מחדש את הדור הבונה כיום את ארצנו, להתמודד עם הקשיים הכרוכים במשימות שעל כתפיו, יביא, אולי בהשקעה זו, גם שינוי ציבורי, ערכי ומוסרי, שיתן מענה למוצאי הגז יחד עם משתמשיו. בין אם הוא ילאים, יפקח, יגביל או יתמרץ את הפעולה – אחת היא התוצאה: הציבור יהנה מהגז, מהקרקע ומשאר משאבי הטבע המעניק לנו מטובו, אבל לא ישכח את החומר הקשה, החזק והכואב – החומר ממנו עשויים החלומות, שעליו נבנתה מדינת ישראל.

וישמן ישורון, וישמן

‏י"ח ניסן, תשע"ה – ‏7 אפריל, 2015

שלוש המילים הללו (שבכותרת) היו ציוץ התגובה הראשוני שלי בשעות הבוקר המוקדמות של השמונה עשר במרץ 2015.

הביטוי המקורי- "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", המופיע בספר דברים, פרק ל"ב, הוא חלק מקינה עתידית שמכתיב ה' למשה טרם מותו, ומטרתה להסביר לעם ישראל את הצפוי לו. תחילתה בתיאור הטוּב הניתן לעם מאת האל. משם אנו עוברים לתהליך הבלתי נמנע, הַנִּפְתָּח בעם המתבוסס במשמניו, אַחַר חוטא לאלוהיו וסופו, עקב כך, גזירות ושמד. בין היתר צופה משה לעם שיאכל את "תנובת שדי", הכוללת דבש מסלע, חמאת בקר, חלב צאן, כרים ואילים, בני בשן ועתודים, וזה רק הדבש והחלב (ובעצם גם הבשר), יש גם שמן ויין (דם-ענב) והסוף ידוע לכל דיאטן מתחיל – "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ".

באופן כללי שמן נחשב לדבר מקדם. שמן בגלגלי המהפכה היה מאז ומעולם גורם מזרז. אך מדע האנטומיה והקרדיולוגיה גילו לנו ששמן יכול גם לסתום עורקים, לעכב ואף להרוס. במובן הזה השמנת היתר של ישורון בקינת משה לעתיד העם, היא כנראה העדות הכתובה הראשונה למודעות ל"שומן טראנס".

ההשמנה הכפולה בציוצי לא נועדה רק לתאר את מספר המנדטים הגדול שקיבל מר נתניהו, ראש ממשלת ישראל המתמיד ביותר שידעה ארצנו, אלא ובעיקר לנסות ולתאר את נסיבות היווצרותם של מרבצי מנדטים שכאלה באמתחתו, פעם בפעם.

חנוך דאום פרסם פוסט שזכה לשיתופים רבים בדבר חבר "שמאלני מתוק מהברנז'ה", שאין בקרב חבריו הממשיים והווירטואליים ולו אחד שהצביע לנתניהו. גם רותם שטרקמן פרסם כתבה המנתחת את תוצאות הבחירות כתוצאות של שבטים שונים בערים שונות, בשכונות שונות, באמונות שונות ובעיקר (או גם בעיקר) במעמדות סוציו-אקונומיים שונים. אך מבט מעמיק יותר בפילוח לפי קלפיות ושכונות מאפשר הנחה אחרת.

לו בחנו את ההצבעה ה"פנים גושית", אם בכלל ניתן לדבר עדיין בגוש ימין וגוש שמאל. לו ניתחנו את המצביעים לשס, יהדות התורה וישראל ביתנו למול מצביעי הליכוד בשכונות השונות, יכולנו לראות שבשכונות העניות ביותר במדינה (מעבר לאלו שבהן גרים ערבים, בדואים ודרוזים) הליכוד אולי ניצח, אבל המפלגות המכונות "קטנות" כמעט שוות בגודלן אליו. למשל ברוב שכונות אשדוד, הליכוד אמנם "מנצח" עם כ-43 מנדטים אך ישראל ביתנו מקבלת כ-24 מנדטים – הרבה יותר מסך המנדטים שקיבלה ומספיק כדי להביא את ליברמן לדרוש רוטציה מנתניהו, בניהול עניני אשדוד לכל הפחות. כך ניתן לראות גם בבת-ים. בשכונות דרום תל-אביב הקואליציה המסתמנת ללא ספק נשלטת על ידי 44 מנדטים של הליכוד, אך אין קואליציה בלי 30 המנדטים של שס שבחרו מצביעי שכונות אלו.

אז למה בפועל ה"ניצחון" בבחירות לא נחלק שווה בשווה בין נתניהו, ליברמן ודרעי. ובכן, תתפלאו לשמוע, בערים הגדולות ובשכונות מבוססות ביותר ישנו רוב גדול של מצביעי ליכוד. כן כן, אחינו, בני המעמד הבינוני-גבוה, תאומינו לנשק ולמשק הם, ברובם הגדול, לא פחות ממצביעי ליכוד. לא "השקופים", אליהם פנה דרעי, הצביעו לנתניהו, אלא שכנינו לקובית ה"אופן-ספייס" ולבית הדירות שנבנה במיוחד למידותינו בשיטת הבנייה הרוויה. הם משלנו. הם פשוט לא הצביעו ליאיר לפיד ולא ליצחק הרצוג.

אני יודע, זה ממש הולם ברקוֹת. למה למישהו שיש לו מספיק כסף ואינו מדוכא, מושפל, מודר ומנוצל להצביע לנתניהו ולליכוד? האמת שזה לא ממש צריך להפתיע. בין אם זה בשל התבגרות בבית שהעריץ (ולא בלי צדק) את בגין. בין אם זה בשל תחושת אי-הביטחון בעצם החיים בארץ והפחד מהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. פחד שגם מי שיש לו כסף לכרטיס טיסה מכאן יכול לחוש, אם יש לו חינוך פטריוטי לאומי ארוך שנים. בכל זאת, המחנה הלאומי צריך להצדיק את שמו. רוב מצביעי נתניהו לא עשו זאת כי הם עניים – כמו שנוח לרבים כל כך לחשוב ולהגיד – להפך, הם עשו זאת כי הם לא רוצים להפוך לעניים, למודרים, למנוצלים, לחלשים. במובנים מסוימים רבים מהם לא רוצים לחזור לשם. למקום בו נאלצו לדור הוריהם.

צר לי לאכזב אך ניתוח תוצאות הבחירות ברמה השכונתית מבהיר כי המשפט המפורסם "הוא דופק אותם והם מצביעים לו" פשוט לא נכון. מי ש"נדפק" באמת מצביע לשס, לישראל-ביתנו, לאגודה וגם ליחד. זו הצבעה שהיא גם לנתניהו, ברוב המקרים, אבל עולם הפוליטיקה גדול ועגול. ראו מה קרה למצביעי אגודה ושס בבחירות 2013. רוב מצביעי הליכוד אינם מוחלשים, אינם מודרים, אינם עניים. כמו רוב מצביעי המחנה הציוני (למעט אותם אחוזים בודדים עשירים כקורח הגרים במספר ישובים קטן) וכמו מצביעי יש עתיד, גם מרביתם של מצביעי הליכוד וגם מצביעי כחלון הם מעמד בינוני גבוה. הם עובדים במקומות מאורגנים, במגזר הציבורי ובעבודות מכניסות. הם גרים בבתים צמודי קרקע, שנתניהו זה עתה סיים להעבירם כביכול לבעלותם, אחרי שנים בהם המנגנון המפאיניקי (לתחושתם) גזל אותם מהם בכך שדרש עליהם תשלום חכירה, כמנהג היהודי הקדום והצודק הקובע כי "הארץ לא תמכר לצמיתות". נתניהו העריך שתחושת הבעלות (הפיקטיבית יש לציין) על בית כנראה תתגבר גם על הערכים היהודיים הנושנים – העריך וצדק.

לכן גם הנוחות הפתלתלה בה גזר הרטוריקן יעקב אחימאיר את הציבור הבוחר לשניים ובמובן מסוים את העם היהודי לשניים – ליהודים ולישראלים, אינה אמיתית. לזכותו יצוין כי הוא מביא חלוקה זו מפיו של נשיאנו לשעבר מר פרס, שגם לו היה נוח לחלק כך את העם. אם ננתח את תוצאות הבחירות השכונתיות נבין שחלק גדול מהרפובליקה היהודית של יעקב אחימאיר, שכחה את "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נ"ח).

יתכן שברמה הפנימית והנפשית מצביעי הליכוד וגוש הימין – המכונים "היהודים" לשיטת אחימאיר – מחוברים לאמרה זו באופן חזק ועמוק יותר. אחרי הכל, הם לא "שכחו מה זה להיות יהודים". אבל בחירתם באדם שקיצץ את ההשקעה הציבורית בחברה ושדאג בעיקר לבעלי הממון – גם אם הממון הוא 10 דירות בפרויקט סביוני אור עקיבא (הון שמצביעי שס, ליברמן ואגודה יכולים רק לחלום עליו) ולא דירת פאר בפרויקט אקירוב – בחירתם בנתניהו מראה שהם שוכחים את קשרי הנימים העמוקים לצדק היהודי של עמוס, ישעיהו וירמיהו, גם אם הם שונים בו בביקור נוסטלגי בבית הכנסת השכונתי.

שלא יובן לא נכון. אין ספק כלל שרובה של הרפובליקה הנגדית – "הישראלית" לשיטת אחימאיר – שכחו מימרות צדק אלו גם הם. מי שכח קודם, אין זה משנה. מה שמשנה הוא שישורון אוכל את משמני הארץ כפי שחזה משה רבנו, ומי שאוכל משמין ומי שמשמין בועט – ואנו מתפלאים שהוא ממשיך להשמין.

גם המתאוננים על "היקף הילודה בקרב מצביעי הליכוד" תוך שהם מסתתרים תחת המינוח "דמוגרפיה" וביניהם פרופ' בכירים רבי פרסומים ואינטרסים לשינוי שיטת הממשל, יכולים להניח את נשקם הטהור. לא מדובר בדמוגרפיה, אלא בסוציולוגיה. במקום בו אנו לא נכונים לשלם כל מחיר על החיים עצמם, הרי שנעדיף את מי ששומר על חיינו במחיר של חיי אחרים.

אין ספק, נתניהו הוכיח באופן שאינו משתמע לשני פנים, שכדי לשמור עלינו ועל החיים עצמם, לשיטתו, הוא בהחלט יודע לפגוע באחרים ולהפקיר את חייהם, יהיו אחרים אלו ערבים, עניים, מסתננים, עובדים זרים, אזרחי ארצות הברית או כל שעיר אחר לעזאזל. אז אין ספק שאם חשים אנו חוסר בטחון וקושי, כל שאנו צריכים או לבחור מישהו שיספק לנו מספיק בטחון ויקל על חיינו, באמצעות יצירת ציבורים החשים יותר חסרי בטחון ויותר קשיים משיש לנו. לצורך כך אין ספק שנתניהו הוא הבחירה הנכונה.

ועוד. בסוציולוגיה שלנו שהתעצבה לה במזרח התיכון, בו כידוע חייבים להיות חזקים, כשהרוב לא נכון ולא מבין כלל שעליו לשלם מחיר במאבק למען חיים מוסריים וצודקים, במדינה יהודית ודמוקרטית, כחזון הציונות, לא יפלא שהנכונים לשלם בחייהם – אז אנשי ההתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים, מצביעי מפא"י ומפ"ם דאז, וכיום אנשי ההתנחלויות מצביעי הבית היהודי והליכוד – הם הגרעין הקשה הקובע את הנרטיב, לפיו ישלשלו השואפים לחיות את פתקיהם לקלפי.

אם אנחנו חושבים שככל שיגבר העוני כן יגברו הקולות לליכוד, אנו לא מבינים את הסוציולוגיה הממשית. ככל שיגבר העוני תפולג ותפולח המפה הפוליטית. הליכוד ירוויח מכך אולי, אך בוחריו ימשיכו להיות הרוב – אנשי המעמד הבינוני-גבוה, המעונינים לחיות טוב בארץ הזו. זו לא בקשה כל כך הזויה, השאלה היחידה היא מי ישלם את המחיר.

זו לא מלחמת מעמדות. זו מלחמת ערכים בתוך אותו המעמד (למרות שיש מי שרוצה להגיד שאשכנזים ומזרחיים לא יהיו לעולם מאותו המעמד). חשוב שנדע – מצביעי שמאל וימין – ונסכים ביננו כי הרצון שנחייה פה טוב ראוי אך לא בכל מחיר. אם אנו רוצים לחיות כאן, המחירים צריכים להיות שלנו! לא של זולתנו. הבחירה בנתניהו היא בחירה שמישהו אחר ישלם את המחיר. זו לא דרכה של הציונות וזו לא דרכה של הלאומיות הישראלית-יהודית, האמורה להתגלם ביצירה הציונית המפוארת והחשובה, מדינת ישראל.

השוק גווע

‏י"ד אדר, תשע"ה – ‏5 מרץ, 2015

כותרת עיתון דה-מרקר זעקה: "הנושא המשפיע ביותר על הבחירות – יוקר המחייה". מענין, תהיתי, האם התכוונו המשיבים בסקר לומר שקשה להם לגמור את החודש ולכן זה ישפיע על בחירתם, או שמא הם נכנסו לעומק הבעיה הפיננסית בישראל, ניתחו, בדקו וקבעו כי "יוקר המחייה" הוא הבעיה?

עד כדי כך הטרידה השאלה את נפשי, שמצאתי עצמי קורא את דבריו של הסוקר מטעם הקריה האקדמאית בקריית אונו, עו"ד יובל אלבשן, הנושא בתואר הדיקן לפיתוח חברתי של המוסד האקדמי. אלבשן מפרט: "ממצאי המחקר מראים שהמחאה החברתית לא מתה, ובדומה למה שמבקשים להציג ב'מחנה הציוני', מרבית הציבור בישראל (73.5%) מוטרד מיוקר המחיה בישראל… בעוד שהליכוד מנסה להעמיד על סדר היום את הסוגיה הביטחונית, רק 52.1% מהציבור הגדירו אותה כנושא החשוב ביותר לטיפול הממשלה… רק מי שילחם במונופולים ויוביל להורדת מחירים באופן משמעותי במוצרי הצריכה – רק הוא יקלע לדעת העם" קובע אלבשן.

פסקה מרתקת המבהירה כי לדעת הסוקר, שלא לומר לדעת המפרסם את סקרו, המחאה החברתית דרשה מלחמה במונופולים והורדת מחירי מוצרי הצריכה, טוענת כי האג'נדה של המחנה הציוני, הורדת מחירים (ואני חשבתי שזה בכיס של כחלון), גוברת על האג'נדה של הליכוד, שמסתבר שהיא ביטחונית. חשתי חוסר הסכמה מסויים עם עו"ד אלבשן, אבל המשכתי לקרוא. אז קיבלתי תשובה לשאלתי באשר למידת העמקת הנשאלים בענייני הפיננסים של מדינת ישראל. מסתבר שאותם נשאלים,  ש-73% מהם מוטרדים בסוגית "יוקר המחייה" עד כדי שהפתק אותו ישלשלו לקלפי יקבע על בסיס עמדות והבטחות הנבחרים בתחום זה בעיקר – רק 29% מהם רואים בחינוך סוגיה שתשפיע על פתקם ולבריאות נתנו דעתם רק 13% מהנשאלים הנוהים אלי קלפי.

זה הספיק (לי לפחות), כדי להבין שהסקר האמור, כנראה, מושפע יותר מהשואלים מאשר מהנשאלים. הספיק לי כדי להבין שמי שטוען שיוקר המחייה חשוב פי שלוש מחינוך ופי ארבע מבריאות, כנראה לא עמד על ההבדלים בין יוקר מחיה, השקעה, תקציב, כללים פיסקאלים, משק לאומי ועוד. לגבי הנשאלים הרי שהם לא עמדו על הדקויות מתוך פיזור דעת, ככל הנראה. אך, בהנחה שפרסום הסקר לא נעשה מתוך פיזור דעת, אני מאמין שהמטרה המרכזית בכתבה היא לומר בצורה ברורה ושאינה משתמעת לשני כתבים, שהכי חשוב זה יוקר המחייה.

אם הבנתי נכון משיטוט אקראי בעיתון הכלכלי המדובר, הרי שהורדת יוקר המחייה היא שם אחר לזה שיהיה יותר זול. איך עושים זאת? בהנחה שאת ואתה לא מייצרים את המוצרים ולא מספקים את השירותים אלא רק צורכים אותם, כל שצריך הוא תחרות ומיד מחירם יהיה נמוך ככל הניתן. לפי כל כללי הכלכלה החופשית, הרי שאם רק נשב ונניח לעשות (לסה-פייר) השוק יוזיל את שדרוש בהוזלה- סלולרי, דלק, חשבונות בנק, קוטג' ועוד מוצרי יסוד, וייקר את שראוי לו שיהיה יקר- יהלומים, זהב, ארוחת גורמה ומנכ"לים.

אבל, כאן מופיעה הבעיה, הניבטת מכל כתבה העוסקת בנושא האמור (כ70% מסך הכתבות בעיתון לערך). מסתבר שכשלי שוק קשים ומכעיסים, מונעים מהשוק לעשות את דברו בעוד אנו נחים. מונופולים, ועדי עובדים, שחיתות שלטונית, רגולציה ממשלתית, ריכוזיות ועוד ועוד כשלים מעיבים על חופשיות השוק. עד כדי כך קשים המכשולים, ששיטת השוק החופשי יושבת באמצע הרחוב ובוכה בכי מר, כאילו שלא היא זו ששולטת בכיפת הכלכלה העולמית מאז המאה השבע-עשרה.

בזמן האחרון התפתחו יללות השוק החופשי המתקשה והשתכללו טיעוניו, עד כדי שימוש במחאה החברתית לטובתו (כאילו שהוא הפתרון ולא הבעיה). מתנגדי השיטה ידעו לענות בקלות להתקפות חסידיו מקרב חלוצי דה-מרקר ו"סתם קפיטליסטים" על ועדי העובדים ועל קריאותיהם לפירוק הכלים הרגולטוריים של המדינה. בכל זאת איגודי עובדים ומדינת רווחה הם שם דבר. אך הליין החדש יחסית של טיעונים כנגד בעלים של חברות עסקיות, פירמידות, ריכוזיות ועוד, תופס אותם קצת לא מוכנים. בכל זאת טענות כנגד "טייקונים", שמרבית מתנגדי שיטת השוק החופשי אוהבים לשנוא, קצת מבלבלים כשהם באים מהפה של הקפיטליזם. בינינו, מי לא אוהב ומי לא ציטט את המתקפות על החתונה של תשובה, המטוס של דנקנר והחוף הפרטי של העשירון העליון, ובצדק.

אבל כמו ששאלו רבים אחרי הנאום של ראש הממשלה בקונגרס ארצות הברית" אם no deal is better than a bad deal – אז, אדוני ראש הממשלה, איזה דיל אתה מציע? כך גם כאן צריך לבחון, למול המתקפה על בעלי ההון מהי החלופה המוצעת.

בלי להרחיב בנושא ניתן לומר כי לחלופת אבירי השוק החופשי ניתן לקרוא בשם הקוד "הבורסה". במילים אחרות, מי שיקבע מי יהיה הבעלים בפועל של כל דבר שאפשר לעשות ממנו כסף, הוא מי שמשקיע כסף כדי לעשות ממנו כסף. אותו ענן מזומנים בלתי נדלה שמטפטף מטיפותיו על שדה זה או אחר בכל פעם, בכל מקום על פני הגלובוס, בלא שעומדים בפניו כל גבולות ומחסומים, שיקולי מוסר או אחריות, רק כדאיות, תועלתיות וכיוצא באלו.

הנה התשובות: מי יחליף את דנקנר (כדוגמא כמובן)? מי שיש לו כסף. למה להחליף את דנקנר? כי הוא שולט ביותר מדי דברים ומעלה מחירים. מה תהיה מטרת מי שיחליף את דנקנר? לעשות כסף. במילים אחרות – הבעלים אולי יהיו חדשים, הבורסה ישנה (או כדברי המשורר "הבורסה, בורסה").

ואולי, רק אולי, כשלי השוק הם המציאות. אולי הבעיה הזו של התאגדויות עובדים, הקושי הזה של מדינה שמשפיעה על השוק, הקטע המוזר הזה של מכסים לשמירה על היצור, ואולי גם המצב הבלתי מתקבל על הדעת הזה בו כל מי שנהיה בעלים של משהו רוצה פתאם להרוויח כמה שיותר כסף על חשבוננו – אולי כל אלה הם המציאות הטופחת בפני האידיאולוגיה של השוק החופשי, של היד הנעלמה ושל שאר האידאות שובות הלב, שבמפגשן עם קרקע המציאות, נשרטות קצת ומאבדות מעט מזוהרן.

אני, על כל פנים, מקווה שזה יותר מרק שריטה. כשאני רואה עיתון מפרסם סקר שמסביר שהכי חשוב הוא שיהיה לנו זול ושהחינוך והבריאות לא חשובים, אני מקווה ומייחל לכך, שמעשה עיתונאי כל-כך בלתי סביר, מבשר אולי סוף כל סוף את שירת הברבור של השיטה המוזרה הזו שנכפתה על האנושות, שנים רבות כל כך. אולי עוד בימינו אנו, יגווע זה השוק הסוער (כי "רק היום בזול ומחרתים על הסכין, על הסכין") ויותיר לנו לחיות עם כשליו.

ביקוע גרעוני

‏כ"ב אלול, תשע"ד – ‏17 ספטמבר, 2014

הכנסת כמרקחה. הממשלה בטלטלה. איש לא יודע מה יהיה מחר. האם יהיו בחירות? האם יעבור התקציב? האם תפתח מערכה נוספת בדרום, בצפון, שמא במרכז? "המלחמה", אמר האסטרטג הצבאי קרל פון קלאוזוביץ, "היא ממלכת אי הוודאות" (מחווה ללוריא הסמג"ד הזכור לנו לטוב), ואכן אין כמו אי וודאות כדי למנוע מהציבור לגבש דעה ולנסות להשפיע בכוח לחצו על המציאות בה הוא חי.

לכל התוהים והאובדים בסבך האינטרסים אני מציע מכשיר פשוט. כלי שיעזור להבדיל בין שמאל וימין, בעד ונגד, קואליציה ואופוזיציה ועוד הבדלות נדרשות על מנת לעשות את המציאות המורכבת מאד שלנו לברורה קצת יותר. בספרו "זן ואומנות אחזקת האופנוע" כותב רוברט פירסיג על האיכות: "האיכות היא מונח-ביקוע… את לוקח את הסכין האנליטי, מציב את החוד בדיוק על המושג איכות, מקיש בקלות – וכל העולם כולו מתפצל ומתבקע לשנים".

אני רוצה להציע מונח ביקוע לעניננו, שיחשוף, אולי, את הסיבה להתחוללות הכאוס הפוליטי הנוכחי ואולי גם תוהים ובוהים נוספים שעברנו ושעוד נעבור. בוא רק נניח לרגע שכל הדרמה המתחוללת נעשית על גב שאלה אחת – מהו גודל התקציב של מדינת ישראל, או בשפת העם מהו "גודל הממשלה". מונח הביקוע המסייע להבין מי רוצה לנצח ועל גב מי יהיה אם כן: "יעד הגרעון".

מושג קטן ופעוט. יעד הגרעון של אמנת מסטריכט נקבע ב-1992 ועמד על 3%. כמובן שגם האבטלה צריכה להיות 3% וגם האינפלציה, אבל לא חייבים הכל בבת אחת. אצלנו מתמקדים בגרעון. למרות שאחוז גרעון אחד שווה קצת יותר מ-10 מיליארד ₪ – בדיוק מה שהביטחון צריך. למרות שהגרעון בישראל מפוספס רוב הפעמים מלמטה. למרות שכלכלנים מרכזיים מודים, שהשקעות לא אמורות להיות מחושבות כגרעון, ורוב התשתיות של המדינה הם השקעות. הבנק העולמי חקר, מצא ופרסם כי שקל שמושקע בחינוך נושא תשואה של 700% לאחר מספר שנים, דבר ההופך את החינוך לנתיב השקעה מהמוצלחים והטובים הקיימים למדינה. מה זה משנה, העיקר שהממשלה תקטן ואיתה הגרעון, משל היתה מדינתנו משפחה אשר שוקלת בין קומקום חשמלי לבין טוסטר משולשים כי אסור להכנס לאוברדרפט. רק שהפעם הקומקום הוא מערכה נגד החמאס והטוסטר הוא מערכת בריאות קורסת. הגדלת הגרעון כמובן לא מספיקה. חשוב להפנות את התקציב הנוצר עקב כך לפיתוחן וחיזוקן של תשתיות חברתיות שיתנו מענה לציבור הרחב ובמקביל יהוו החזר השקעה ראוי ומבוסס בחלוף השנים.

אז מי רוצה גרעון גדול ומי קטן? כתוב שלפיד רוצה להגדיל את הגרעון כדי לממן את עלויות המערכה בדרום ואת חוק מע"מ אפס. פלוג רוצה להקטין את הגרעון ומציעה לממן את אותם הדברים בעזרת מיסוי (עקיף בעיקרו) וקיצוצים. נתניהו רוצה להשאר ראש ממשלה ולכן שוקל את הדברים ביחס לשאלת מועד הבחירות. בהנחה שהוא ראש ממשלה עכשיו עדיף להמנע מבחירות. לכן הוא אמור לתמוך בלפיד ובתקציבו כדי שהמפלגה השניה בגודלה לא תפרק לו את הקואליציה. אבל נתניהו הוא גם אידיאולוג, ולכן נמצא אותו תומך בפלוג וברצונה שהגרעון יקטן. זאת, בהנחה שהוא לא חושב שעדיף לו בחירות עכשיו, ובהנחה שגם הוא רואה את תחת הסוואה של תפוח בדבש את דני דנון מכנס כוחות באשקלון ואת צבאות הסער מתכנסים במקורות הירקון בואכה פתח תקווה.

הדבר המוזר ביותר קורה במפלגת העבודה. זו שאמורה לתמוך בהגדלת הממשלה, בהרחבת ההוצאה הציבורית, בחיזוק המשרדים החברתיים. דווקא שם עולים קולות הפוגעים בלפיד ומאדירים את נגידת בנק ישראל. ישאל השואל, כיצד הסוציאל-דמוקרטיה מתנגדת להגדלת גרעון ומעדיפה קיצוצים (בהנחה שלא יקצצו בבטחון אלא ברווחה, בחינוך ובתשתיות). יש לכך שתי תשובות. האחת- לפיד, המתנגד לפלוג, הוא האיום האלקטורלי של מפלגת העבודה, אם יש לה עוד אלקטורט. השניה- אנשי מפלגת העבודה התומכים בפלוג פשוט אינם סוציאל-דמוקרטים. כך או כך, הביקוע נעשה והמתנגדים להגדלת הגרעון שלפיד מוביל, מסיבותיו, יכולים לתרץ זאת כיצד שיחפצו.

גם העיתונות הכלכלית לא טומנת ידה בצלחת. הגדיל לעשות עיתון שפרסם "משחק" לציבור בו צריך לתת כסף לביטחון בלי להגדיל את הגרעון. עורכי העיתון ובעליו דאגו להבהיר את דעתם. ראשית, חוקי המשחק: "לא להגדיל את הגרעון". שנית, הפתרונות המוצעים מסודרים בסדר עולה (שמישהו תמחר, ותמחירנים יש בלי סוף) כך שבראש הטבלה מצויים בצד הקיצוצים: קצבאות הילדים וקיצוץ רוחבי ובצד המיסים: מיסוי קרנות השתלמות והעלאת מע"מ – כל אלו פעולות הפוגעות בציבורים גדולים ורחבים. בתחתית הטבלה רכבת קלה, השכלה גבוהה, מס חברות ועידוד השקעות הון. מגמתי? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו אותי, מרגע ששם המשחק הוא גרעון נמוך, המגמה ברורה – מרבית הציבור יפגע שוב.

לכן, עצה לי לתושבי המדינה הקטנה בין הים לירדן: אם תרצו לדעת מי חושב מה ומי נגד מי, פשוט תשאלו כמה גרעון הוא מוכן שיהיה.

בעלי הבית

‏י"ג אלול, תשע"ד – ‏8 ספטמבר, 2014

"וּכשתקפה האיבה בלב הבעלים עד להשחית, עד כדי טרוף הדעת, עד לשלח איש את בית חברו עם כל מה שבתוכו באש – היו שני בעלי-הדירות נטרדים פתאֹם מבתיהם ויוצאים כל אחד לַחצרו וּמתחילים, באין ברירה וּבאין עילה להִתָּלות בה, לכלות את חמתם בעצים וּבאבנים או גם בבעלי-חיים אִלְּמים, שבאו לידם." ח.נ. ביאליק, מאחורי הגדר

בעלי הבית

בראשון בספטמבר, עת פתיחת שנת הלימודים, עלה לראיון ברדיו מנהל בית ספר לנערות דתיות. הוא סיפר על הממ"ד בו לומדות חמישים נערות והסביר שבחירתן להתחנך באופן שונה מהמוסכם על ידי המדינה לא מחייב שיתעמרו בהן מבחינה תקציבית. ניתן להתווכח על כך, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שהציבור החרדי נמצא משך שנים רבות תחת מתקפה של התקשורת החילונית ודעת הקהל. מתקפה המחייבת אותו, למרות הטענות כאילו משאבים גדולים עד מאד מושקעים בו, לצמצם את איכות חייו יותר ויותר על מנת לשמור, לתפיסתם, על אמונתו וערכיו.

לשאלה למה הפכו החרדים לשנואים כל כך תשובות רבות. בין היתר, היותם ציבור מאורגן שנבחריו ונציגיו עוסקים בקיומו ודורשים לכך משאבים ותשומות לא מעטות, לעיתים תוך התעלמות מוחלטת מהיבטים כלכליים וחברתיים וניצול ציני של הזדמנויות פוליטיות. זה באמת לא נחמד – אבל בגלל זה לשנוא ציבור שלם? האמת, שלא נראה שבגלל הניצול הציני שונאים, אלא בגלל אופן הצגתו כ"אם כל חטאת". אינני תומך בהתנהלות הפוליטית סחטנית של הנהגת הציבור החרדי ודעותי שונות משלהם בתחומים רבים, אך הם, לכל הפחות, אינם היחידים ה"זכאים" ליחס שכזה.

טלו למשל ציבור אחר, שדואגים לו לא פחות, אולי אפילו יותר, ציבור גדול ורב: צֶבֶר בעלי הבתים. מתי לאחרונה ראינו את התקשורת תוקפת את בעלי הבתים בישראל? הלא זה ציבור גדול- כמעט שלושה מליון איש ואישה לערך שבבעלותם (לרוב במשותף עם בן זוג או בן משפחה נוסף) דירה ממוצעת או בית. ציבור רב, שנציגיו (מסיבותיהם שיפורטו) דואגים ושומרים לו על האינטרסים באופן מרטיט לב. די לראות שמחירי הדיור עולים כל הזמן ועלו ב 50% גידול בעשור האחרון ואף מדד מחירי הדיור, המנקה כל מיני "כשלי שוק" אם  הם באמת כאלה, עולה גם הוא אמנם רק ב 25% גידול, אבל ברצף.

יתכן שיגיד מאן דהוא שאין אינטרסים ואין נציגים בעלי כח והשפעה שלטונית שידם בדבר, וכי בסך הכל האוכלוסיה גדלה וכולם רוצים בתים. אז הוא יגיד. החלטות שהתקבלו מעידות אחרת. הנה יכל המחיר שלא לעלות לו רק בחרה ממשלת ישראל, שמרבית מקרקעי המדינה ברשותה להוריד את מחיר הקרקע. במקום זאת, לא רק שהקרקע הממשלתית התייקרה, אלא שהממשלה בחרה ב2009 להפריט ולתת לבעלי הבתים – בדגש על בעלי חצי דונם ומעלה – את הקרקע לבעלותם. ז"א הפקיעה את הבעלות מידיה. אילולא המאבק בהפרטה זו, היתה המדינה מעבירה לבעלות פרטית את כל אדמות הלאום ובתוכן 800 אלף הדונמים המיועדים למגורים, שכיום כבר גדלו ל- 900 ויתכן אף ל- 950 אלף דונם.

בניגוד לציבור החרדי, ציבור בעלי הבתים לא מתקשה להגדיל את עושרו בכל קונסטלציה פוליטית ומפלגתית. בין אם שמאל או ימין, דתיים או חילוניים, ציבור בעלי הבתים ממשיך להרוויח בלי לעשות כלום עשרות אלפי שקלים כל שנה, רק על זה שביתו פשוט שווה יותר. בין אם ישכיר וירוויח עוד, בין אם יגור ללא חשש פינוי בביתו שבבעלותו, בין אם ידור מעבר לים, ערך ביתו הפשוט והדל יאמיר כל שנה, מבלי שיגיר ולו טיפת זיעה. והתקשורת, ודעת הקהל, שוקטות. היכן הטענות על ציבור שמנצל את כוחו? היכן הטענות על רווחים על חשבון הציבור? הרי האמרת מחיר הדירות של בעלי הבתים כדי לשמור על רווחיהם פוגעת עד מאד במי שאין לו בית, במי שצריך לשכור בית למדוריו, במי שנדרש לשלם משכנתא חונקת לבנק כדי שיצליח להיות אחד מאלה שראויים וזכאים להקרא בארצנו "בעלי הבתים".

האם הם יודעים, החרדים, שכולם שונאים אותם – יש שיגידו שכן ויש שיגידו שהם ממילא לא קוראים ולא מאמינים למילה אחת בתקשורת של החילוניים. בניגוד לרובנו שמאמינים לתקשורת עד מאד. בטוח שציבור בעלי הבתים לא יודע בכלל שהוא ראוי להיות שנוא, לא פחות מציבור החרדים. וגם בטוח שעל משפט זה ישנאו לכל הפחות אותי. ובצדק רב. הרי הבתים נקנו בזיעה ועמל רב. אז מה? זה אומר שהם צריכים להיות מכשיר רווחי? ובכל זאת, גוזל אני את כבשת הרש – רווחיהם המעטים מאד של בעלי הבתים. מעטים, כי הם אינם יודעים ומבינים שרוב הרווחים הנוצרים מעליית הערך הלא הגיונית, לא מוסברת ואסטרונומית, זו פשוט לא מגיעים לבעלי הבית אלא לאנשים אחרים, שאך מזל הוא שבשל פעולתם הם לא הופכים את כל ציבור בעלי הבתים התמים לשנוא. מזל או אולי קשרים טובים בתקשורת ובפוליטיקה.

בכלל, מענין לדעת האם יש נוסחא כלכלית בלתי נסיבתית, שיכולה להבהיר את עליות המחירים בשוק הדיור בארץ ובכלל. לטעמי הנוסחא פשוטה ביותר. הערך של הבית עולה רק בהיותו נכס כלכלי – זאת אומרת, אם יש מי שהופך אותו לנכס כלכלי. בעל הבית לא יודע להפכו לנכס כלכלי. בפועל, היותך בעל בית לא הופך אותך לבעל הון. אז מה, או יותר נכון, מי כן? חברות פיננסיות ובנקים, אשר יודעים להפוך לנו קירות לכסף וירטואלי עימו הן יכולות להשקיע את הוננו בשבילנו ובשבילן, הן המעריכות את הנכסים שבבעלות הציבור הרחב שלנו. הן הדואגות שנכסינו יעלו בערכם כל העת. לא למענו – למרות שזה מאד נעים לחשוב כך – אלא לצורך רווחיהן בלבד. זה לא קונספירטיבי. זה אפילו די הגיוני. זה בטוח לא צודק. הרבה פחות צודק מכל תשלום של 800 שקל לחודש לאחד ממאה האלף לומדי התורה, שבסכום צנוע זה אמור לפרנס את משפחתו בלחם צר ומים לחץ. לעומתו נראים ברוני הבנקים, חברות הנדל"ן והביטוח כמי שמרוויח בכל זאת קצת יותר בעזרת קבוצת הלחץ הפוליטית שלו.

נוח לשנוא את החרדים, הלוחצים והרוצים עוד ועוד מהקופה הציבורית. קל מאד להתעלם מהלחץ שציבור גדול יותר, בעלי הבתים בישראל – או יותר נכון נציגיו, שלא ממש שואלים אותו – מייצר על קופתנו הציבורית. קל לא לדעת ולא להבין. על כך כבר כתב המשורר

"דִּין הַבָּתִּים לִשְׁקֹעַ,
לֹא דִּין הַבָּתִּים לַעֲמֹד.
דִּין הָעֵינַיִם לִגְווֹעַ,
לֹא דִּין הָעֵינַיִם לַחְמֹד.
דִּין הַיָּשֵׁן לֹא לָקוּם לְעוֹלָם,
וְדִּין הַנֵּעוֹר לֹא לָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת, כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!"
נתן אלתרמן, שמחת עניים

יהודים, עליכם לבחור בין הכתר הבריטי לסולטן התורכי

‏כ"ח אייר, תשע"ד – ‏28 מאי, 2014

יש לנהוג בחסן ושותפיו לפי דין, אך החוגגים לשמע המעצרים בעת שהכל יודעים על הגנבה האמיתית הנעשית במחשכים, מבהירים לנו באופן סופי שבין המזרח התיכון והכתר הבריטי, העם היהודי בוחר עדיין להציב את מדינתו פחות בלבנט ויותר בבית הלורדים.

הרקב והשחיתות חד המה. שניהם משגשגים בסתר, במקומות לחים וחשוכים. לימדו אותנו להתרחק ממקומות כאלה בהיותנו קטנים. בהגיענו למצוות או קצת אחרי, יכולנו כבר ללמוד שמרבית הדברים צומחים על מצע של רקב וזבל, שלצורך הנוחות קוראים לו פתאם דשן, כאילו שזה יפיג את הריח הנובע ממנו.

אם מעמיקים לחשוב על כך, יתכן מאד שנגזר גורלנו לחיות עם הרקב והזבל. למעשה אפשר להבין זאת בפן הביולוגי-אורגני, אבל מה על התרבות והחברה האנושיות. העולם המערבי למשל, מושתת ברובו על תרבות שהתפתחה באיזורים חשוכים, גשומים ואפרוריים. תרבות שבין היתר גם כבשה, החזיקה, שאבה ורוקנה כל מקום בעולם שיש בו מעט שמש. השופט ברנדייס בממרתו על אור השמש המחטא, לא לקח כנראה בחשבון את חיוניות וחוזקת הנבטים הצומחים על מצע טוב של זבל ריחני. הנה, התרבות האנושית, שהתפתחה משך רבבות שנים באור השמש העזה של אפריקה והסהר הפורה של איזורי מסופוטמיה והלבנט, נכבשה לאחרונה (לפני כאלף או אלפיים שנה – הרף עין ביחס לתרבות האנושית) בידי תרבותם של אנשי אירופה המרכזית, הטחובה.

מה היה בהן, בארצות אפריקה והלבנט, שאיפשר לכידוני היוונים והרומאים לחצוב בתוכן דרך להשתלטות של עמי מרכז אירופה, ואיך הצליחו בני עמים אפרוריים אלו לכבוש את הסהר הפורה, העשיר והבריא בגופו ובנפשו? יש שיאמרו שהסיבה כרוכה בסגסוגת המתכות באדמות אירופה המזרחית, שיצרה זן חדש של כידונים וחרבות מחד וזן חדש של מחרשות מאידך, שחרישן העמוק איפשר לגדל מזונות עתירי שומן ועוד ועוד, תהליכים סמי-אבולוציוניים. אך לא ניתן להתעלם מהפער הברור מאליו והמוכר לכל – החוֹם.

חם כאן בלבנט. גם באפריקה ובכל המדינות הסובבות את הים התיכון. כשהרצל הציע לעם היהודי לשתול עצמו מחדש במזרח, ניתן להעריך שהוא חשב גם על החום – אחרי הכל, הוא עשה כאן טיול הכנה, כחצי שנה לפני שאמר זאת. כשחם הכל נעשה בחוץ, בהנחה שלא הומצא עוד המזגן. אור השמש של ברנדייס לא מחטא, הוא פשוט לא מאפשר לעשות דברים במחשכים. כך יצא שמם של אנשי הלבנט, כמו גם אנשי מרכז אפריקה, דרום אמריקה ועוד אזורים שטופי שמש, כאנשים "חמים", "פתוחים" ועוד כינויים עם גוון חיובי, יותר ופחות.

מסתבר שגם בשמש גדלים אנשים, צומחות תרבויות. הן פשוט פחות חשוכות, פחות מחביאות. כשבאו אנשי מזרח אירופה ומרכזה לאזורים אלו כל שעליהם היה לעשות הוא לקבוע חוק פשוט: 'הכל מותר, רק אסור שיראו את זה'. להם, המורגלים בהסתרה, האפלה ועירפול, היה זה אקט משליט לתרבותם. נהוג לומר שהבריטים והצרפתים כבשו את המזרח התיכון וצפון אפריקה אחרי מלחמת העולם הראשונה, עת "ניצחו" את הטורקים. אך בהתאם לקביעתו של לידל הארט, כיבוש איננו רק השגת מקום בכוח גם מקום שלאויב בו יש חולשה מספרית, יקשה כיבושו אלא אם הוחלש קודם לכן רוחנית. כיבוש הוא בראש ובראשונה ניצחון תרבותי. הבריטים והצרפתים לא ניצחו את הטורקים רק במלחמה, או לא בעיקר במלחמה. למעשה הם ניצחו כשהצליחו להשליט חוק ששינה את המאזן התרבותי-חברתי של הלבנט ומזרח אפריקה.

הלבנטינים עשו הכל בחוץ. ביניהם היו גם – כמו אצל הבריטים, הגרמנים, הפולנים והרוסים – גנבים, פושעים, חומסים ונצלנים. גם את השחיתות והרקב הם עשו לאור השמש. אולי זו הסיבה שמידת השחיתות והרקב פשתה בהם פחות מבארצות הקור. ברגע שהשאלה הפכה מ"האם פשעת?" ל"האם ראו שפשעת?" היו הם, החמים והפתוחים, הראשונים להתפס.

מדינת ישראל שלנו היא מדינה לבנטינית. נהוג לומר שמדינת ישראל שלנו קמה על חורבות המנדט הבריטי, אך בפועל היא קמה על התשתית הפיזית וגם המשפטית והתרבותית של שלטון הכתר האנגלי. בבחירה בין הרצל שהציע לסולטן התורכי לשתול את היהודים בישראל, לבין החלטת הצמח, הקרוי מדינת היהודים, להשתרש כאן רק אחרי שהבריטים החליפו את הטורקים והחוק המנדטורי החליף את המג'לה (מגילת החוקים העות'מאנית) בחר העם היהודי – בדגש על החלק המזרח אירופי שלו – בכתר. את המתאבלים על כך, שיתכן שגם אני נמנה עליהם, אפשר רק לנחם שמזלנו שלא חיכינו לכס הקדוש, שזה עתה סיים לבקר כאן, אך היינו יכולים ללא ספק להפוך גם לנתיניו בנסיבות אחרות.

הבחירה בלורד על פני הפחה, היא גם בחירה בסוג מסוים של תרבות. תרבות שבה אם תסתיר את השחיתות תחת מעטה של מערביות טהורה, לא יאונה לך כל רע. למיטיבי הלכת, שהתמידו עד כאן, אני מקווה שאני לא צריך להסביר את הקשר שאני עושה בין "כנופיית" חסן מאשדוד והשחיתות הגדולה שנתפסה על חם, לבין כל השחיתויות שלא נתפסו.

שלא יובן לא נכון. אני לא בעד הרקב והשחיתות. אם עבר חסן, או מי משותפיו על החוק, יש לשפוט אותו וגם להעניש לפי החוק. אני וודאי לא חושב, למרות חשיבות הדשן לצמח, שאנחנו צריכים לברך על קיומם של פורענויות חוקיות אלו ואחרות. עם זאת, אני מציע לנו לבחון האם צמיחתנו, הנעשית בכל זאת לעת עתה על קרקע מושחתת, לא ממשיכה לשמר ולהעדיף את סוג הרקבונות הסמויים מהעין ומהם לצמוח, גם כיום בתקומת מדינתנו בארצות המזרח התיכון הפורה ממילא.

לא מוכרים לי כל פרטי השחיתות החדשה בנמל אשדוד, כמו שלא מוכרים לי כל פרטי היכולת לבצע "תכנון מס אגרסיבי" אשר חוסך מהציבור ומשאיר אצל איש בעל ממון סכום לא מועט של הון. כשרואה החשבון עושה לבעל הממון תכנון שכזה זה בסדר גמור. גם העובדה שלבעל הממון יש יאכטה לא נראית לנו מוזרה. נקבל גם בסלחנות יתרה אם רואה החשבון, המתכנן האגרסיבי, יתברר כבעליו של מטוס פרטי. אבל כשחסן הצטלם ליד אופנוע, רעשה הארץ וגעשה. כשנגלתה קרבת המשפחה של רוכשי תנובה, ברון המגזר הכפרי מחד, איציק בדר, ולורד הביטוחים החקלאיים לבית מבטח וסהר, מאיר שמיר, נראה הדבר למסקרי המכירה הגדולה ביותר של קואפרטיב יצרני ישראלי לגורם זר, מקסימום כעניין מקרי. אך אם תזכה אחותו של חסן במשרה הנכספת, המבוקשת והמעוררת הקנאה "מנהלת חשבונות במדור כלכלה" ימצא סוף כל סוף לכתבים קאזוס בלי.

אם ירצה העם היהודי, על כל שלוחותיו, מארגנטינה, מרוקו, פרס ועד לארצות אשכנז, לכונן את מקומו המרכזי כאן במזרח התיכון בארץ אבות, ראוי קודם לכל, שיבחר בתרבות הגלויה והפתוחה, הנהוגה באיזור זה ולא ישתיל כאן, איבר זר ושלטון זר. מילא היה זה שלטון חסר פניות ופשע, אך כבר למדנו שהנסתר מעיני כל , הוא רק רע, בלתי מוסרי ומושחת הרבה יותר.

אכן, חסן השתין מהמקפצה. אם בתוך כך הוא עשה גם דברים שאינם חוקיים יש לנהוג בו כפי הראוי ולפי הדין. לעצור, לשפוט, להעניש – הכל. אך כל הרוקדים, מתהדרים בנוצות טווס, זועקים "אמרנו לכם" ומברכים על ה"תפיסה" הגדולה, חוגגים בעוד אחרים, שברובם לא עונים לאב-הטיפוס ה"חסני", על פי חוק ובגיבוי מלא, גם של הצוהלים עצמם, משתינים לנו בתוך המים, יום יום, שעה שעה.

עטין קיומנו

‏כ"ח אדר א, תשע"ד – ‏28 פברואר, 2014

יום בהיר אחד נתעוררנו לשמע מתקפה חריפה של ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, על רצונה של חברת אייפקס, הבריטית, למכור את השליטה בתנובה לחברת ברייט-פוד, הסינית. הסינים, אומר הלוי, "תומכים בקיצונים שבאויבינו". יש לומר שנדמה שהוא צודק ואכן התמיכה הסינית באיראן, המפתחת נשק שיש בו כדי לאיים על בטחון תושבי מדינת ישראל, גלויה וברורה לכל רואה. חוצן, לו היה נוחת בארצנו כעת חיה, וודאי היה טוען גם הוא שמדובר בסיכון גדול לעצמאותה בת 66 השנים של ישראל. אחרי הכל מדובר בתאגיד הפועל בארץ משנת 1926 וכיום הוא מחזיק כ- 57% ממשק החלב ושולט על נתח השוק הגדול ביותר בתחום מוצרי המזון והמכולת (15.5% נכון לשנת 2010). שליטה בתאגיד הזה מקנה עליונות כמעט מוחלטת בתעשיית המזון בארץ. החוצן, אם ניחן בתובנה כלשהי, יזהיר את קברניטי המדינה (שוודאי יפגשו עימו – בכל זאת, חוצן) ממכירה שכזו.

אבל אפרים הלוי איננו חוצן. הוא היה נשיא התאחדות הסטודנטים, קצין חינוך ראשי וכאמור ראש המוסד. לחוצן היה ניתן להסביר שאחרי הכל מדובר בהעברת שליטה מחברה בין לאומית אחת לאחרת. שלויתור האמיתי על ה"שליטה" בתנובה היינו עדים בשנת 2008 עת קנתה חברת אייפקס הבריטית את השליטה באגודה השיתופית שהפכה לחברת מניות ממאות חברי האגודה – מושבים, קיבוצים וחקלאים ברחבי הארץ. אפרים הלוי יודע זאת היטב. נראה שלדעתו הבעיה איננה בכך שחברה בין לאומית שולטת בתאגיד המזון הגדול בישראל, אלא רק מזהותה, הסינית במקרה המדובר ולא הבריטית (מכורתו, יש לציין), כפי שהיתה עד כה.

למכירת תנובה לסינים קדמו נורות אזהרה רבות ביניהן, הפיכתה מאגודה שיתופית לחברה בע"מ וכמובן מכירתה לאייפקס, מבטח שמיר וארגוני הקניות. היה זה הרצל שאמר בזמנו בתארו את ההשלכות האפשריות של האנטישמיות באירופה, שהגיעו לשיאן בשואת היהודים: "גם אני יודע לאן תגיע האבן המתגוללת במורד: כלומר, למטה". כנראה שאת האבן המתגלגלת הזו אפרים הלוי, ראש המוסד שלנו לשעבר, מי שלמד ועמד על משמר הסיכונים והאיומים העתידיים הצפויים למדינתנו, פספס. הלוי מזהיר מפני מכירת האחזקות שרוצה לבצע אייפקס לברייט-פוד בעיקר בשל השליטה של ממשלת סין בחברה. גם לזה לא חסרו נורות אזהרה. זה מכבר הועברה השליטה על תאגיד ענק בעל השפעה דרמטית על המשק והקיום של מדינתנו הקטנטונת, מכתשים-אגן, לחברת כימצ'יינה. דשנים, כימיקלים, חומרים מסוכנים ועוד הועברו לשליטתה של, מי אם לא, ממשלת סין, השולטת גם בכימצ'יינה.

אך העברת השליטה בתנובה לחברת אייפקס הינה יותר מנורת אזהרה. זה לא פחות מחטא קדמון, שלאחריו לא יוכל איש, גם אם היה ראש מוסד לשעבר, להלין על דבר. חברת אייפקס איננה חברת מוצרי מזון. אייפקס היא קרן השקעות. קרן הון סיכון, אם לדייק. מטרתה- השאת רווחים למשקיעייה ולבעליה. השיטה- קניית דברים בזול, משיכת רווחים מקסימלית ומכירה ביוקר. שיטה זו פועלת בין אם מדובר בבתים, באפליקציות ובמקרה שלנו בבסיס הלחם והמים שלנו, שוק המזון הישראלי. והשיטה עבדה גם עבדה. אייפקס השקיעה 2.1 מיליארד ₪ בקניית 56% מתנובה, משכה כ- 900 מליון בדיווידנד, מכרה את נכסי תנובה בהיקף של כ- 2 מיליארד ₪ והעלתה משמעותית את מחיר מוצרי החלב שלנו על מנת לממן את הדיווידנדים, וכעת תמכור את אחזקותיה לברייט-פוד בסכום המוערך ב- 4.9 מיליארד ₪. רווח של 300% ב-6 שנים. ללא ספק מדובר בעמידה ביעדים וחתירה אל המטרה.

מכירת ספק המזון הגדול ביותר בישראל לחברה שכל יעודה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר מספיקה גם לידעוני מתחיל, כדי להצליח ולצפות את העתיד, בו ימכר ספק המזון הגדול האמור למי שצריך אוכל, או יותר נכון למי שמוכן לשלם בשבילו הכי הרבה. במקרה שלנו מיליארד סינים בהחלט צריכים הרבה אוכל. ההחלטה העצובה הזו לא נעשתה במחשכים. מאות מושבים וקיבוצים, ערש המדינה היהודית וחברת המופת ההרצליאנית בישראל, בחרו לאשר את המכירה. המצוקה בה היו נתונים אינה מוטלת בספק – חובות גדולים ואקטוארים וחשש ליכולת הקיום לעת זקנה של חברי הקיבוצים והמושבים, הביאתם לרצון במזומנים. אך מקרה היה, שאייפקס נקלעה למקום ובכיסה לא מעט מצלצלים זהובים.

על אופיים של הליכי השכנוע שנדרשו על מנת להביא אלפי נשים וגברים אינטיליגנטים להחליט להציל את עתידם על ידי מכירת שליטתם בתנובה במקום שיחליטו למכור רק את נכסיה, כפי שעשתה אייפקס עצמה, מעיד כאלף עדים מענק "אי-התחרות" בסך 5 מליון ₪, שהעניקה תנובה בשליטת אייפקס למנכ"ל הקודם ואדריכל המכירה והשכנוע, החבר אריק רייכמן. אך נדרשה פעולה עמוקה הרבה יותר על מנת שמאמצי השכנוע יעלו פרי. משהו עמוק בתרבות ובשיח הישראלי השתנה במאה שחלפה מהקמת תנובה ועד ימינו. מהלך תת-קרקעי שהביא את תנועת העבודה, את מדינת הרווחה הישראלית, את הארגונים הוולנטריים, האזרחיים – קואפרטיבים כתנובה, מושבים, קיבוצים, חברות ציבוריות בעלות מטרות לאומיות – לעברי פי פחת, לויתור, הפרטה, מכירה ודלדול.

לא מכבר נתקלתי בציוץ של יואב גולדברג, שפרסם מודעה שהוצגה בעיתון ידיעות אחרונות טרם בחירות 1973. מודעה המבארת לציבור כי חירות – הליכוד של היום – לא תמך ולא תומך בהתיישבות וכי מפעל ההתנחלויות הוא בפועל מפעל שהקימה תנועת העבודה. הציצן גולדברג פרסם זאת תחת הכותרת "אני רק אניח את זה פה". בוודאי כיוון לכך שהנה מפלגת העבודה הודתה שהיא היא המייסדת של ערש ההתנחלויות בשטחים הכבושים.

כשיבואו ההסטוריונים לחקור את תהליכי העומק הללו אני תקווה שיביטו על ה"הודאה" הזו מנקודת מבט אחרת. אולי ימצאו ההיסטוריונים תשובה לשאלה – מתי הפך השיח הישראלי והשתנו המושגים עד שהתיישבות, חקלאות וקרקע שינו את שמן להתנחלות, יצרני מזון ונדל"ן? בעיקר ידרש מהם לאתר את המנופים, שהפעילו כוחם כדי שהיפוך מושגים ושינוי השפה הזה יתרחש. אולי הם יגלו לנו, מאוחר מדי כתמיד, שלא הסינים ולא הבריטים הם הבעיה שלנו, אלא השינוי העמוק הזה בתרבות, בשיח ובערכים שלנו, הוא יתגלה כהסבר ההגיוני היחידי, לחרפת מכירתה של תנובה, בנזיד עדשים.