הרשת קורסת

‏כ"ד תמוז, תשע"ה – ‏11 יולי, 2015

בשבועות האחרונים אנו עדים לקריסתן של שתי רשתות בתחום המכונה "קמעונאות המזון". מדובר ברשתות שלהן מבני ענק, בהם מוצבים מכלול המוצרים, שפעם כל אחד מאתנו היה קונה במכולת ובצרכנייה ליד ביתו. יתרונות הענק אמורים היו להיות מחיר זול ונגישות. חסרונות וודאי ישנם – בזבוז, שפע מיותר, מאות יועצים שמסבירים איך לשים את המוצרים כך שיקנו יותר וכמובן תור מהגיהנום לקופות לקראת סוף השבוע – אך זה ממילא לא העניין.

מה העניין? עכשיו כשמגה נופלת, נזכרים הכל לחקור את משיכת הדיבידנד של בעליה. בעלים שרצוי לומר עליהם דבר מה. "הריבוע הכחול" דאג להתהדר עד לא מכבר בפתיח "קו-אופ", על שם הרעיון השיתופי הקרוי "קואפרטיב". "אלון" הינה חלק ממהלך תאגידי, שיצרו התאגידים האזוריים של הקיבוצים, שגם להם ניסיון עבר (ואולי הווה) בשיתוף. אז שתפנֶי עבר אלו משכו מאה מליון ש"ח מרשת מגה הקורסת. נורא! זה באמת נורא. אבל גם באמת חוקי. מותר להם! זאת אומרת, משפטית מותר. מוסרית אסור (אולי), אבל זה לא כל כך מענין את מי שתפקידו להשיא רווחים. אפשר להגיד, שברעיון השיתופי הרווח זה לא הכל. אבל הרעיון כנראה התרחק מהמציאות.

גם המשביר, שהוקמה על ידי חברת העובדים בזמנו, היתה חלק מהחזון שפרש ברל כצנלסון בנאומו מרחיק הראות שזכה לשם "לקראת הימים הבאים", ובעיקר שאבה את שמה מספר הספרים בו כתוב: "וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת." (בראשית מ"ב) – המשביר, היא שהקימה את רשת Cost365 כחלק מתהליך התיאגוד והמיתוג המחודש. גם היא, באופן מפתיע, הקימה מרכזי ענק שבהם ניתן לקנות מצרכים למען "נחיה ולא נמות".

עכשיו הרשתות הללו נסגרות. אבל מה זה בעצם אומר? האם הקוטג' שעל המדף חש מאוים מעתידו הפרטי? האם הקירות של מבני הענק, פונים לטיפול פסיכולוגי בחרדותיהם? סביר שלא. גם הבעלים, כפי שהבנתם, למדו שהמשבר בדרך ולקחו להם צידה להמשך מהלכי המינוף שלהם. כי זאת לדעת, חובות בהיקפים כאלה לא באמת משנים לאדם הפרטי. כל שצריך כדי להחזירם הוא פשוט לייצר חוב לגורם אחר. איש מבעלי מניות הרוב בריבוע הכחול, באלון, בקבוצת שביט (הבעלים של משביר365), לא סופג בפועל בכיסו הממשי – זה שאיתו הוא עושה קניות בסופר, אותו סופר שבבעלותו או שכבר לא – את הנפילה.

מוזר. שנים סיפרו לנו שכלכלה זה כמו חוקי הטבע. שנים סיפרו לנו שכמו בחוק הכלים השלובים, כשמישהו מרוויח מישהו חייב להפסיד. ובכל זאת, נראה שרשת שלמה קורסת ואמות הסיפין לא נעות ולא זעות. כל שצריך זה שיבוא מישהו אחר, עם כסף שהלווה ממישהו אחר עם כסף[1] וישלם על העלות של הקירות והמוצרים (אולי מישהו אחד יקנה את הקירות והאחר את המוצרים). ככה זה, תחרות.

אז מי בכל זאת מפסיד? אה, כן. יש את הקטע הזה, שבתוך המבנה הענק היו אנשים. מכירים אותם? "מנקה לשורה 5", "מוכרת למוצרי חלב", "קופאית לקופה 17" ועוד, אנשי בטחון, סידור מדפים, סידור מחסן, הובלה, מיון, הדבקת מחירים, עדכון מבצעים, רישום מחירים ועוד ועוד. כל האנשים הללו עושים עבודה מאד פשוטה ומאד מאד קשה לרוב. הם ברי תחליף. לא חייבים לקנות אותם עם העסק. הקירות לא יזוזו בלי שמישהו יזיז אותם. כך גם הקוטג'. האנשים פשוט הולכים הביתה. מחר הם מובטלים. מחרתיים אפשר להעסיקם בפחות כסף, פחות תנאים, ובעיקר פחות כבוד. אל תתאמצו, הם כבר יבואו. ככל שיפוטרו יותר כן יבואו מהר יותר ועם פחות דרישות.

מחאת 2011 נמתחה לשני צדדים מרכזיים (בלי להזכיר שמות ועיתונים). האחד- המעוניין להציב דרישות ריאליות למימוש לריבון הישראלי, ממשלת ישראל. האחר- החליט ש"אם כל חטאת" הוא מצבור בלתי מבוטל של בעלי הון, שגילו שכאן מאד קל לשגשג, לפרות ולרבות. כל מי שאומר שהמחאה לא הובילה לנפילת מגה וקוסט365, שלא יגיד גם שהיא הובילה לנפילתו של נוחי דנקנר. המחאה הצליחה בחלק הזה. היא ערערה את היכולת של בעלי ההון הנוכחיים להמשיך ולהחזיק לפרקי זמן ארוכים בקונגלומרטים ענקיים ורווחיים. אבל רק אז הסתבר שבעלי ההון ממילא אימצו את מה שנהוג לומר על הפראיירים: "הם לא מתים הם רק מתחלפים".

במילים אחרות, המחאה הצליחה לסובב את הקרוסלה של בעלי ההון. אבל היא לא צלחה בשינוי המדיניות שמאפשרת להם למשל, לגבות דיבידנד ענק רגע לפני הקריסה. כי, כפי שכתבתי, מותר להם – וכל מי שכועס על כך, צריך לכוון את כעסו למוקד המפקח ומאפשר להם (כיום) לעשות זאת, ולא לקוות שיצמח להם פתאם מוסר. הרי, עם אשליות אי אפשר לקנות בסופר.

אז המחאה הצליחה. עובדה שכולם מרוצים. בעלי ההון מתחלפים כמו גרבים. לתקשורת יש הרבה מה לסקר (כי כידוע לנפילות יש יותר ריטינג מלעליות – תשאלו את גיבורי המחאה) לבעלי ההון נשאר מספיק כסף לקנות מספיק גרבים. לנו יש עדיין איפה לקנות אוכל ולהתלונן על מחירו המופקע ביחס לערבות הריין והשפּרֶה.

כולם מרוצים. חוץ ממאות אנשים שמאבדים את פרנסתם ברגע רק כדי להישכר מחדש בלי התנאים ובלי הותק, בלי ההסכמים ובלי הכבוד. אבל אל דאגה, גם הם יחזרו לשוק שלנו, כמו כל שאר הסחורות.

רק בתנאי שיזכרו להגיד למי שמסיים את רכישותיו "ותודה שבחרת למחות אצלנו".

[1] רוב מי שיש לו כסף בסוף מלווה את מרבית הכסף שלו מכספי הציבור שלנו שאנו חוסכים בקרנות הפנסיה, בבנקים ועוד.