ט' אב, תשס"ט – 30 יולי, 2009
האסימונים נופלים לאט אצלנו, בני המשק. אנו תמימים, נאיבים ולא מבינים כיצד "באמת" מתנהל העולם.
שלושה חודשים אחרי שממשלת ישראל החליטה להרחיב את הרפורמה הנדרשת במינהל מקרקעי ישראל למהפכה מפלצתית בדמות שוק נדל"ן ספסרי. רק כעת הבנתי שהאשמה בגין רעה חולה זו, אם תעלה ותצלח בידי ביבי, שוב תפול על כתפיה הכלות מלשאת של התנועה הקיבוצית. זו תהיה מתנת הפרידה לכבוד שנת המאה לתנועה הקיבוצית מחיקם של מנהלי התאגידים, הטיקונים החדשים של הַסְּפָר, בעזרת מעות דמם וזיעתם של חברי הקיבוצים והמושבים. מתנת נשיקה.
מאז החלטת ועדת השרים לפרוץ את מגבלות הבעלות על קרקעות בארץ ניטש המאבק. חברים רבים בתנועת דרור-ישראל, בתנועות הבוגרים ובתנועות הנוער, בגופים חברתיים מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, נאבקים במזימה השטנית הזו, שלא הוחבאה. הרי, ראש הממשלה הנבחר, עוד טרם היבחרו חזר, שנה ואמר שהוא יפריט את מינהל מקרקעי ישראל והתכוון – אמכור את הארץ.
מפלגת העבודה הפכה, בין אם רצתה בכך ואם לאו, ללשון המאזנים בכנסת ישראל. אם יצביעו חברי הכנסת של המפלגה בעד הם יהיו אחראים לכך שתוך זמן קצר יהפכו מרבית אזרחי המדינה לדיירי משנה בכיסם של בעלי הון (שחלקם גם מדוחה וריאד). אם יעמדו חברי הכנסת של העבודה על עקרונות מפלגתם ויצביעו נגד הם יצילו, הלכה למעשה, לא רק את מדינת ישראל, כי אם גם את הציונות ובמיוחד את ליבה ודמותה של מפלגת העבודה.
שסועה וקרועה מגיעה מפלגת העבודה למבחן אחרון וחשוב זה. מולה, לא פחות חבולה ופצועה, עומדת התנועה הקיבוצית, המהווה משקל חשוב ומכריע למפלגת העבודה לא רק בשל מספר "מתפקדיה" אלא ובעיקר בשל מיקומה החשוב ויוצא הדופן בהתהוות תנועת העבודה כולה ובמסגרתה גם מפלגת העבודה.
לפני חודש החליטה התנועה הקיבוצית באופן גורף כי היא מתנגדת ל"הפרטת הקרקעות ומכירתן" וקבעה ש"הפרטת הקרקעות תביא בהכרח, תוך מספר שנים, גם להעברת השטחים הפתוחים לידיים פרטיות. בדרך זו תתאפשר השתלטות בעלי הון מעטים, ישראלים וזרים, על הרזרבות הקרקעיות של המדינה… מהלך זה מנוגד לאינטרסים הלאומיים והחברתיים שלנו וכאשר מדובר בקרקעות הלאום הוא מנוגד לרוחו ולמטרותיו של המפעל הציוני." החלטה זו עומדת כאות כבוד ומוסר לתנועה הקיבוצית.
עם זאת, בשבועות האחרונים במפגשים רבים שנזדמנו לי עם חברי הכנסת ושרי מפלגת העבודה, פעם אחר פעם, אומרים בכירי המפלגה, שהחלטה זו כלל לא מוצגת כעמדת התנועה הקיבוצית. ההחלטה, שגובתה במכתבים, מסמכי עמדה והצעות רפורמה חלופית, שעיקרה חכירה לדורות כתחליף לבעלות, נזנחה לטובת עקרון, האומר כי הצעת החוק תעבור ולכן צריך לתמוך בה. יש בה, בהצעת החוק המסוכנת הזו, כך מסבירים, הישגים גדולים לתנועה הקיבוצית.
האסימונים נופלים לאט – אבל הם נפלו.
הצעת החוק תעבור רק בתמיכת מפלגת העבודה. אם לא תתמוך – הצעת החוק תיפול.
אם תתמוך מפלגת העבודה בהצעת החוק, היא ודאי תשתמש בעלה תאנה ישן ופשוט אך גם בדוק ומנוסה: התנועה הקיבוצית. לתנועה הקיבוצית מוסר כפול הם אומרים. מחד – התנגדות ערכית לפשע העמוק העתיד להתבצע. מאידך – שותפות מרכזית בתכנון דבר העבירה. רבים חברי התנועה הקיבוצית, שכלל לא מכירים את רזי המהפכה החשוכה המתוכננת, היו מתנגדים לה לו היו מכירים את משמעותה האידיאולוגית ואולי בעיקר אם יכלו להבין את משמעותה הנקודתית כלפיהם. במיוחד כעת, לאחר התיקונים שנעשו בהצעת החוק.
לו רק היו יודעים חברי הקיבוצים כיצד מספר מצומצם של חבריהם, בניגוד לכל ההחלטות, דוחפים בעוז את מפלגת העבודה להצביע בעד ודאי היו שואלים עצמם: למה?
למה? על אף החלטת מועצת התנועה הקיבוצית. על אף דרישת 70% מצירי ועידת מפלגת העבודה במחוז הקיבוצים. על אף המאבק הגדול שנערך בארצנו בחודשים האחרונים למנוע מעבר מעקרון חכירה לעקרון בעלות. למה החליטו ראשי הכלכלה הקיבוצית לפעול לאישור הצעת החוק הבזויה הזו?
אין תשובה אחרת למעט המסקנה העצובה כי אלו האחרונים רואים לעצמם תפקיד חדש, להיות "שרי אריסון של איזור הַסְּפָר". הרפורמה, אומרים, תאפשר לטיקונים להשתלט על אדמות המדינה. ובכן, במרכז הארץ אין דאגה, יש קונים: לבייב, תשובה, אריסון, עופר, דנקנר ועוד. אך אבוי, מי יקנה את אדמות הכפר, לאחר שתצלח המשימה לאפשר גם בהן בעלות פרטית, ולא רק באזור המגורים אלא בכל השטח החקלאי? מי יבוא ויקנה מחברי הקיבוצים את חלקם הקט במשבצת הגדולה של האגודה חלק במגורים, בחינוך, בתעשיה, בשטחי חקלאות רחבים ועוד? מי שיש לו כסף. מי שמחזיק ואוגר את כספם של חברי הקיבוצים והמושבים, שנאסף והושקע בתאגידים חשובים ומשמעותיים, שהקפיצו את מדינת ישראל לקידמת החקלאות ותעשיה. יקנה וימכור. דין תנובה כדין אדמות עמק יזרעאל.
מי שיש מעות בידיו, יבוא אל חברי הקיבוץ (הורי לדוגמא), ינצל את הצורך הכלכלי ויציע בצע כסף למול נחלה חלקית, מפוזרת על פני שטח גדול. מי לא ישׁוּשׁ לעסקה שכזו? חלקה ועוד חלקה ועוד חלקה, תהינה למכרה זהב. לא של כולם. של אחדים, מחזיקי ה"הצבר הראשוני" בתורת מרקס.
לפני למעלה מעשור התבוננתי במאבק שהתחולל ביחס למסקנות "ועדת רונן". חשבתי אז כי הדעות בנושא נחלקות לשתיים: המאמנים בזכות כל אחד על תאנתו וגפנו, והמאמינים בחובת כל אחד עליהם. הבנתי, שהתאווה לזכויות ונטישת החובות התרחבה מהאינדיוידואל אל הקאופרציות. ועדת רונן קבעה שהאזרח מן העיר יוכל לסחור בקרקעות ובתים, ולכן גם התנועה התיישבותית רצתה לבוא על סיפוקה. החשש שעלה בליבי אז היה כי אם יזנחו הקיבוצים את החובה אל ועל הקרקע, כל מן-דבעי יוכל לבקש בה את זכותו, כי ודאי שנעלמה חובתו שלו. לתומי האמנתי שכל הסכנה טמונה אך במסקנות אותן העלו חברי ועדת רונן ולא מעבר לכך.
היום אני מבין כי שגיתי בתמימות. אולי גם זאת ניתן להטיל לחובת ולאשמת הלינה המשותפת, יימצא וודאי מי שיעשה כן. והרי כל המהפכות הללו, מועדת רונן ועד להצעת החוק של בנימין נתניהו נתמכות, מתוזמנות, מומרצות על ידי הטיקונים של העיר וגם לצערי על ידי הטיקונים של הַסְּפָר.
לחברי התנועה הקיבוצית הזדמנות להפרע מאופן התנהלות זה, אשר הם יהיו נפגעיו הראשונים. לטפס ברגליהם על גבו של עגל הזהב, להכריעו ולהחזיר את ערכי המוסר והציונות לראש הפרמידה בחצרו של קיבוץ. למנוע ממפלגת העבודה את העונג להתחמק מאחריותה וממשקל הכרעתה, תוך שהיא מציבה שוב את התנועה הקיבוצית בחזית פרגולי ושוטי הציבור.
אני קורא לחברי מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה להצביע פה אחד נגד הצעת החוק הקיימת. להתפשר אך ורק על קיום חכירה לדורות כתחליף לבעלות. לא פחות! כל נסיון להחזיק את המקל בשתי קצותיו יביא לאישורו של החוק הנורא הזה, לקריעתה של מפלגת העבודה לגזרים וידרדר לתהום את שנותר מעמדתה המוסרית והערכית של התנועה הקיבוצית.
מִכְתָּם 