ה' כסלו, תשע"ו – 17 נובמבר, 2015
- למרות מסקנות שישינסקי על היקף המיסוי מרווחי הגז וקביעתן בחוק תוך כדי מחאת קיץ 2011 איש לא מחה ולא צעק על כך. גם אני לא! מודה ולא עוזב ולא ירוחם.
- המאבק כיום על מתווה הגז איננו על היקף ההכנסות או על מידת השליטה שלא לומר (רחמנא לצלן) הבעלות של המדינה על הגז ורווחיו, אלא בעיקר מכוון להורדת מחיר הגז. אין רע בכך, רק שבפועל הכלים מוגבלים ממילא ומצומצמים אף מעבר לכך מצד המוחים.
- המאבק עוסק באכיפת החוקים הקיימים, שהם ממילא המינימום האפשרי, לאחר שתגלית לוויתן התבררה כמאגר עצום מימדים עם פוטנציאל רווח לאין שיעור.
- היתה אפשרות לשנות את הרגולציה והחוקים הללו. הזדמנות שהוחמצה באופן מעורר תמיהות.
- כל המאבק מתרכז כיום בשאלת פירוק המונופול והפיקוח על המחירים (שמתאפשר מעצם קיום המנופול). זוהי סתירה מובנית, המכוונת כנראה למהלך אחר – קניית מאגר תמר על ידי משקיע נוסף.
- בסוף, תמיד יש עוד תקווה. פשוט, כי הגז והתגליות שלו מעולם לא היו אמורות להיות תקוותנו.
את הכותרת למאמר זה העניק איש אקדמיה, שהיה חוזר בהרצאותיו על השאלה הזו פעם אחר פעם. בין היתר, אותו מרצה, המזוהה עם השמאל החברתי וגם המדיני, בחר לתמוך בבנימין נתניהו בבחירות 1996, מיד לאחר שנרצח יצחק רבין ז"ל. שמעון פרס התמודד מול נתניהו ולטענת המרצה, בניגוד לפרס, נתניהו מתנגד לגירעון המזרח התיכון – כך הסיק מספרו "מקום תחת השמש". אין בכך תובנה מיוחדת, רק הבהרה שדעותיהם של האנשים יכולות להיות מנוגדות להגיון, לשכנע אותם עצמם ולהיות בלתי משפיעות במידה מספקת מחד והרסניות מאידך. דבר אחד נכון, נתניהו הוכיח בשנים האחרונות, ככל שהדבר אמור באירן, שהוא בהחלט מתנגד לגירעון המזרח התיכון, אבל צריך לזכור שלכך גם שמעון פרס התנגד.
רגע. ברור לכם שאני לא הולך לרשום דברים בנושא גירעון המזרח התיכון, נכון? בעצם למה ברור? אה, כן, כי זה לגמרי לא בכותרות ואני בסך הכל מאד מתחבר למה שאנשים עם כסף, שיש להם כלי תקשורת, קובעים שיהיה הנושא המדובר ביותר – כן, כן, גם בעולם החדש של הרשתות החברתיות, זה מצליח, בנתיים.
אל דאגה, לא אשעמם בעניני הגרעין, אלא אתייחס לנושא החם הקרוי "מתווה הגז". תאמינו לי שגם בזה אני יכול לשעמם אתכם.
ההפגנות שצמחו בשבועות האחרונים מעשרות, למאות ולאלפי אנשים, לא יכולות להשאיר מקום לספק: משהו קורה כאן. הבעיה היא שלא בדיוק ברור מה. לי לפחות, לא ברור על מה נאבקים. הדיון על מתווה הגז עוסק בשאלת המונופול והמחיר. כתבתי על כך בקצרה בעבר ביחס לעצם המחשבה שהגז הוא הפתרון למצוקותינו והבעיתיות הגדולה הכרוכה בכך. בין היתר כתבתי בפסקה קצרה "המאבק הניטש כעת אינו על הסכום שינתן לאזרחי ישראל… הוא על פרק הזמן שמחיר היחידה יהיה מפוקח", וכנראה שאין ברירה אלא לפרט את מה שרק רמזתי אז. אז נפרט.
בשנת 2011 קבעה ועדת שישינסקי (שישינסקי 1 של ימינו) את היקף המיסים השונים שיגבו מרווחי המחזיקים במאגרי הגז. הועדה פעלה בעיקר בשנת 2010, בשלב הפיתוח וההפעלה של תמר ותוך כדי פרסומים ראשונים על גילויו של מאגר "לוויתן". לעצלנים שלא בודקים בויקיפדיה אכתוב שתמר "התגלה" ב2009 ולוויתן ביוני 2010.
הסיפור של שישינסקי הוא מה שנקרא "הסיפור של כולנו". בנובמבר 2010 פרסמה הועדה טיוטת מסקנות שעיקרן, בכל האמור להכנסות ממיסוי:
- הותרת שיעור התמלוגים הקבוע בחוק הנפט והימנעות מהגדלתו – למרות ההכנסה הפוטנציאלית הצפויה למדינה מהגדלה זו, במיוחד כאשר ידוע כבר על מאגרי תמר ולוויתן.
- ביטול הטבות מס שניתנו לחברות בענף חיפושי הנפט והגז – מהלך שהגדיל את הצפי להכנסות המדינה.
- הנהגת היטל פרוגרסיבי על רווחי גז – כך שככל שהרווח גדול יותר יגדלו התמלוגים עד לגובה של 60%.
במהלך פעולת הועדה הוקם פורום של ארגונים אזרחיים, שנאבק לשינוי ההמלצות בתחומים שונים ובין היתר להגדלת חלקה של המדינה בהכנסות מאגרי הגז באמצעות מיסוי. וראו זה פלא, בינואר 2011 פרסמה הועדה את מסקנותיה ובמפתיע נחל הפורום הנאבק כשלון מהדהד. ההיטל המקסימלי ירד מ60% ל50% וניתנו הכרות ב"פחת מואץ" בפיתוח בהשקעות הנוכחיות – למי שלא מבין ובצדק את המינוח, מדובר בהערכה שתפקידה לצמצם את שורת הרווח וכך להקטין את המס שמשלמים בגינו.
כשלון מהדהד אמרתי – אז זהו, ש"המשרוקית של השופט לא הוציאה אפילו מארש".
בפברואר 2011 נפל דבר בישראל. החל מאבק ציבורי על מחירי הדלק. שיירת מכוניות נסעה על אדי דלק אחרונים בואך באב-אלוואד, אֶלֶי ירושלים בירתנו. הכותרות זעקו על יוקר המחייה ועלויות הדלק המופרזות. הובאו דוגמאות למאבקים בגולה הדוויה, בהם הצליחו אזרחים להוריד את עלויות הדלק למכוניות ולעסקים הקטנים בעשרות אחוזים. יש אף כאלה האומרים שזהו המאבק שהצית את השטח לקראת מחאת הקיץ של 2011.
במילים אחרות, חודש לאחר פרסום מסקנות ועדת שישינסקי. במהלכו של תיקון חוק הנפט במטרה ליישם את מסקנות המינימום של הועדה. הארץ געשה. אבל איש לא דיבר על גז. גז היה אז 5% מהתצרוכת לתחבורה, בעיקרה הפרטית (היום הוא 6% לשואלים). בנזין וסולר לתחבורה היוו לעומת זאת 48% מסך מוצרי הדלק[1]. המוחים ביקשו שהבנזין והסולר לרכבים שלהם יעלו פחות. דרישה ראויה לכל דבר. אבל את שישינסקי, את עשרת האחוזים שירדו מהמיסוי על תגליות הגז, את החוק שאושר תוך חודש – פברואר עד מרץ 2011 – שקבע את ההיטלים והמיסוי שתגבה המדינה מרווחי הגז – את כל אלו, איש לא הזכיר.
היו שחשבו לומר נואש. אלא שאז פרצה "המחאה" בה' הידיעה. מחאת קיץ 2011. עשרות, מאות, אלפים ויש אומרים מליון איש בהפגנות כל מוצאי שבת. מאהלים בכל רחבי הארץ. מחאת המחאות.
השאלה החוזרת ונשנית שהופנתה אל ציבור המוחים היתה כמובן קודם לכל "מהן הדרישות שלכם?". התשובות נעו בין גמגום, דיבור רציף, חזק ותקיף נעדר כל דרישה מהותית ורשימת דרישות ארוכה ומפורטת שעדיין מחכה ברובה לתשובה מאת ועדת טרכטנברג, ראש הממשלה, משרד האוצר ועוד גורמים רבים שיכולים עדיין לתת לה מענה, אך ככל הנראה ממתינה הרשימה לשווא. זו היתה השאלה המרכזית.
אך שאלה שניה בחשיבותה ופחות מוזכרת, שגם היא הופנתה ל"מנהיגי המחאה" היתה: מאיפה תביאו כסף לכל הדרישות שלכם? או בפראפרזה על דברי שר האוצר לשעבר: "איפה הכסף?". לא רק מלבר עלתה השאלה, אלא גם מלגו. בין המוחים ניטש וויכוח, מהיכן הכסף, שמא מהגדלת הגרעון, מעודפי מיסים, מקיצוצים בביטחון – מאי תבוא ישועתנו?
דבר אחד לא זכור לי בכל הפרסומים, הדיבורים, הטענות וההסברים (חשוב לציין: יתכן שהיו 3 אנשים במאהל בחיפה שאולי אמרו משהו שנשמע דומה אבל…) שבאיזה שהוא מקום מישהו אמר: "חבר'ה, מצאו המון גז. מדובר ברווחים עצומים. בואו נדרוש ששישינסקי ימסה את הגז ב75% למשל והנה, נפתרו צרותינו. יש כסף. רק צריך להחליט מה רוכשים קודם: מיטות לבתי חולים, כיתות לתלמידי היסודי או מטוס לראש הממשלה." רק אבהיר כי שמתי גרשיים בשביל הגימיק. אין ציטוט כזה בשום מקום!
גם לא בפורום לצדק חברתי, שלחתום מטה היה העונג להשתתף בו מפעם לפעם. וכאמור זה הזמן להודות. לא ידעתי על מה מדובר. חטאתי, עוויתי, פשעתי – לא היה לי צל צילו של מושג מה קבע שישינסקי, מי זה לוויתן ומה זה תמר. היו לי מושגים רבים באשר לעודפי הגבייה ממיסים בשנת 2010 ולהיקף הקיצוץ בהוצאה הציבורית בשנת 2009, אבל גז, תגליות ותמלוגים, לא היו בלכסיקון שלי. אני מתנצל ומוריד את הכובע בפני מיכאל מלכיאור וגורמים נוספים שראו זאת ושמו לב. מוריד את הכובע, אבל לא את הראש. כי לטעות מותר. ולהודות גם מותר.
מה אסור? אסור לשכוח את הטעויות ובטח שלא להתעלם מהן.
"נאבקים על הגז שלנו". "שוד הגז". "ברוני תמר ולוויתן". עוד ועוד מונחים שאין תינוק של בית רבן שלא מכיר ומשנן אותם על פה. זעקות אלו ממלאות את כיכרות המדינה בשבועות האחרונים – על מה ולמה?
לא ידעת? לא שמעת? על מתווה הגז כמובן.
מהו אותו מתווה? מעטים מבינים, פחות מכך מסבירים, פחות מכך מכים על חטא.
אני מכה על חטא. אין לי חלק ונחלה במאבק על מתווה הגז. לא כי עשיתי כל שיכולתי להגדיל את הכנסות המדינה מתגליות הגז. לא עשיתי כמעט כלום, ועל הכמעט אפרט בהמשך. פשוט כי המאבק הוא להבנתי למען מטרה אחת: להוריד את מחירי הגז.
רק שהמטרה ממש, אבל ממש, לא צבועה בצבע האמצעים.
איך יורידו את מחירי הגז. הרי פירוט של פתרונות מאתר "מטה מאבק הגז"[2].
- אכיפת חוק הנפט משנת 1952 – רק שהחוק עוסק בעיקר בשלבי גילוי הנפט (גז במקרה שלנו) ואכיפה רטרואקטיבית לא תוריד את המחיר, אלא אם הכוונה היא להאשים בעבירה על החוק ולהלאים את הגז. רעיון טוב, אך לא מופיע באתר ולא מומלץ על ידי מובילי המחאה (למעט אולי אחד, שגם לא מזכיר את אכיפת חוק הנפט כמסלול הרצוי לכך).
- למנוע יצוא עד לפיתוח מאגר לוויתן – דרישה נכונה וטובה שבמיוחד בשבילה הוקמה באוקטובר 2011 ועדת צמח, שקבעה את היקף הגז הנדרש למשק המקומי ל25 השנים הקרובות. חוץ מקצת רעש רטרואקטיבי על פרסומם המאוחר של פרוטוקולי הועדה, איש לא מלין על מסקנותיה. יכל מאן דהוא להציע שעד לפיתוח המאגר הגדול, לוויתן, כל הגז ממאגר תמר יכנס למשק הישראלי ואף ירכש על ידי המדינה בהיקף מוגבר לצרכים כגון מאגרי חירום ואולי אף צרכים איכותיים מכך – למשל, יצירת מערך אספקת גז ארוך טווח באחריות המדינה, שישפיע (כמו שבנק ישראל משפיע על מחיר הכסף) על מחיר הגז בישראל. כך או כך, לא היו המלצות מעין אלו ואם היו הרי שהן נאלמו ובכל מקרה לא הביאו לכדי בשורה אמיתית באשר לפיקוח ולקביעה של מחיר הגז העתידי. לא אכנס כאן לשאלה מי מפתח את לוויתן ושולט במשך הזמן שיערך הפיתוח, אך גם זה, כמובן, משתנה חשוב.
- ביטול היציבות הרגולטורית ועדכון הרגולציה בהתאם לתנאים המשתנים – גם כאן מדובר בדרישה נכונה וטובה, אלא שהמוחים מפנים את זעקתם ובצדק אל ממשלת ישראל וזו, באופן מפתיע, היא היא, ולא שרף ולא מלאך, היא הרגולטור, ומאי נפקא מינה?
- וכמובן דרישת הדרישות, לב ליבו של מתווה הגז, אבן השתייה עליה יבנה מקדש הורדת המחיר של הגז בישראל, הלא הוא פירוק מיידי ודחוף של "המונופול"!!!
ברצוני לגעת לרגע בקודש הקודשים הזה. המונופול.
אתם, הזועקים בכיכר, המניפים זרועכם למול במת הנואמים, המוחאים כפים לדובר הרהוט, הצופה אל מגש הכסף עליו תנתן לו החברות בבית הנבחרים. האם אתם בעד פירוק המונפול? נגד פירוקו? מה אתם חושבים על העניין הזה של המונופול? האם בדקתם מהו? מה טיבו? מה אופיו?
לא, אין זה משחק הלוח המסליל חברתית בו שיחקנו בילדותנו (מלון בהרצל בחיפה היה אז הישג נאה למי שרוצה לבכות היום על החלב שנשפך). המונופול הינו שליטה – ובשפה הנוכחית שליטה בהיקף מוגבר – על מוצר או על שירות כלשהו. מונופול הגז אם שאלתם הוא, על פי ניתוח שלי את האמור באתר "מאבק הגז": השותפות של "דלק" ו"נובל אנרג'י", הקרויה "ים תטיס", השותפות של אותן חברות במאגר תמר ובמאגר לוויתן לרבות העברת הזכויות של רציו בלוויתן לשתי החברות הללו.
פירוק המונופול, לטענת מנהיגי מחאת הגז (אם יש כאלה), הוא אמצעי ברור להורדת המחיר. אחרת תסבירו לי לשם מה עוסקים כולם בממונה על ההגבלים, סמכויותיו, נטילתן, העברתן לשר הכלכלה, העברת שר הכלכלה למשרד אחר ועוד ועוד. פשוט- הממונה על ההגבלים מגדיר מיהו מונופול, נותן לו היתר להתקיים או קובע מה לעשות כדי לפרקו וקוצב לכך לוח זמנים.
ושוב, למען הסר ספק. אני נגד הפרטת החברה הממשלתית לחיפושי נפט וגז ומכירת גרעין השליטה בה לדלק. אני נגד אחזקת גרעין השליטה בדלק על ידי יצחק תשובה. אני נגד מתן זכויות לחיפוש, מציאת ושאיבת משאבי טבע בישראל על ידי גורמים פרטיים אלא רק ואך ורק כשנותרת מעורבות ממשלתית משמעותית. אני בעד חברות ממשלתיות שינהלו או יהיו מעורבות בחלקים גדולים ככל הניתן משלבי העיבוד והמימוש של משאבי הטבע, ובתחום כמו גז טבעי אני אפילו בעד הלאמה! כתבתי גם זאת בעבר, כאמור.
אבל, ממשלת ישראל לא מלאימה והמוחים התומכים בפירוק המונופול לא מציעים שהממשלה תקנה מדלק או מנובל את חלקה. אז מה הם מציעים? ספק אם הם מציעים משהו.
יותר מכך, הם סותרים את עצמם. הדרך היחידה לפיקוח על המחירים, בהעדר מעורבות ממשלתית בשוק ובתהליך, הוא הגדרת מאגרי הגז כמונופול. על כך כבר כתבתי: המאבק הניטש כעת אינו על הסכום שינתן לאזרחי ישראל… המאבק הוא על פרק הזמן שמחיר היחידה יהיה מפוקח… מי שחושב שברגע שמישהו אחר יקנה את מאגרי כריש ותנין, תהיה פה תחרות כזו, ששוב לא יהיה צורך לפקח על המחיר וכל אחד יוכל להגיז כפי שידבנו לבו את רכבו, ביתו, מפעלו וחלומותיו כאחד. חולם כנראה ובעיקר מטעה אותנו לחשוב שהמונופול הוא הבעיה.
בכלל, מונופול זה שם קצת גדול. במים הטריטוריאליים של ישראל ארבעה מאגרי גז טבעי נכון להיום. יש עוד כמה מאגרים במדבר יהודה ובמקומות אחרים. כל המאגרים גם יחד מתגמדים לעומת מאגר לוויתן וזאת הכל יודעים – אפילו היו מספיק נחמדים לרמוז לנו כשבחרו שם למאגר. מונופול בארץ שיש לה 10 מאגרים יכול להיות שחברה אחת מחזיקה ב5. בארץ עם מאגר גדול אחד ועוד כמה קטנים המונופול הוא ממילא של המחזיק במאגר הגדול. כך שממילא, אלא אם המדינה תתערב בניהול עצמו בהלאמה חלקית או מלאה, אין אופציה אלא להשאר עם מונופול. זה לא רע כל כך, בהנחה שלא מדובר על מונופול גורף, הכולל גם את ההובלה והחיבור לתעשייה והמכירה למתחמי המגורים. להיפך, אם זה יוגדר מונופול אפשר כאמור לפקח על המחיר. אז נכון להיום, נראה שהמונופול הוא הדאגה הכי קטנה שלנו. בשביל זה צריך לצאת לרחובות, אולי, אבל רצוי שיובהר שזוהי המטרה וזה מה שהמחאה מבקשת.
אלא שכפי שהבנו כבר לאחר קיץ 2011 השאלה היא לא מה המוחים רוצים, אלא מה יקרה בסוף במשק מחד, ומי יהיה בכנסת מאידך.
אני אתייחס רק לשאלה הראשונה. את השניה, הכרוכה בהמלכת נסיכים והפלתם, אשאיר לערוצי הטלוויזיה, לרשתות החברתיות, ולהפקות המקור שכולם אומרים לך שאתה חייב, אבל חייב לראות – ולא ראית, פשוט לא!
הסיכוי הסביר הוא, שכל המוחים יתאגדו לקואפרטיב ענק ושוויוני, בו לכל אחד מהם תהיה מניה שוות ערך והם ירכשו את הזכויות שנובל ודלק יהיו חייבים למכור בתמר (כי מי מופרע למכור את לוויתן). סיכוי סביר ללא ספק. רק שהסבירות הינה אפס! בערך.
הסיכוי הפחות סביר, אך סביר מאד שיתרחש, יראה בערך כך: מישהו שיש לו כסף, כמו לתשובה, יקנה עם 10% מניות שיש לו בחברה שיש לה כסף, כמו לדלק, את תמר בהשקעה של 10% מהעלות של המאגר, כשאת שאר 99 האחוזים הוא יגייס מהכסף של המוחים בכיכרות וחבריהם אזרחי המדינה, השמור בקרנות הפנסיה שלהם, בבנקים שלהם ובכל שאר הדברים שהם אך ורק שלהם – קניינם הפרטי שלא ימכר לעד (אבל אף אחד לא מתחייב שהוא לא ישׁחק, זו כבר אופציה אפשרית).
למה אני מעריך שזה מה שסביר שיתרחש? כי אני זוכר מה קרה במאבק המתוקשר בטייקון המפורסם, מר נוחי דנקנר, עת שני דלפונים בשם אדוארדו אלשטיין ומוטי בן-משה, קנו – ודאי במחיר מוזל בשל המצב של דנקנר בשוק הרגשות הישראלי המכונה בטעות בורסה – את IDB וסוף כל סוף העם זכה בכל הטוב הזה שעד אז היה שייך רק לאדם אחד במקום לציבור הרחב ולמייצגיו הנאמנים אלשטיין ובן-משה. בא לציון גואל.
אז אני שואל אתכן ואתכם, האם בשביל הקונה המיועד של תמר ראוי שכולנו נצא לכיכרות? אני בספק. אולי במקום לזעוק, נכון היה לשבת בכיכר, אפשר חגורי שק וקרועי בגד, ולדון בשאלה איפה היינו ב2011 כששישינסקי פורסם וחוקק. איפה היינו ב2012 כשועדת צמח הגישה את מסקנותיה. איפה היינו ב2013 כשיכלו חלק לא קטן מחברי הכנסת, המוחים היום בחריפות כנגד עוולות הגז, לעמוד בראש המיישמים את המלצות שישינסקי וצמח, ויכלו אף לממש את דרישת מטה מאבק הגז ולשנות את הרגולציה בהתאם לתנאים המשתנים. דבר שיכל להגדיל באופן משמעותי את הכנסות המדינה מהרווחים ההולכים וגדלים של בעלי מאגרי הגז ואולי לאפשר לנו להשקיע קצת בחברה שלנו, בחינוך, בבריאות, ברווחה, אולי אפילו איזה אחוז לנשמה התרבותית – ממזרח וממערב.
ספציפית אני יודע איפה הייתי ב2013. ספציפית אני גם יודע איפה הייתי ב2015. לצערי לא זעקתי בכיכר. לא כי אין צורך, אלא כי אני לא חושב שאלפי אנשים צריכים לצעוק רק כדי שמישהו אחר יקנה את תמר וירוויח ממאגר נפלא שכזה. הצרה היא שאני גם לא חושב (זהירות, פוטנציאל תחושה של התנשאות, מבטיח שזה לא בא משם) שאלפי הזועקים מבינים את משמעויות זעקתם. לו היו מבינים, ספק אם היו זועקים כעת. האופציה של השק וקריעת הבגד, מתאימה יותר לשלב בו נמצא המאבק על תגליות הגז בישראל.
אין תקווה? דווקא יש. היא פשוט מעולם לא היתה תלויה בתגליות גז ובמשאבי טבע. היא היתה ועדיין תלויה באזרחי מדינת ישראל וברצונם לקיים כאן חברה טובה וצודקת יותר. ורובו הגדול של הציבור שהיה במוצאי השבת בכיכרות הוא מן הסתם כזה ואף למעלה מכך.
[1] דוח משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים (טבלה 2008-2015) http://energy.gov.il/Subjects/Fuel/Pages/GxmsMniFuelConsumption.aspx
מִכְתָּם 