וישמן ישורון, וישמן

‏י"ח ניסן, תשע"ה – ‏7 אפריל, 2015

שלוש המילים הללו (שבכותרת) היו ציוץ התגובה הראשוני שלי בשעות הבוקר המוקדמות של השמונה עשר במרץ 2015.

הביטוי המקורי- "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", המופיע בספר דברים, פרק ל"ב, הוא חלק מקינה עתידית שמכתיב ה' למשה טרם מותו, ומטרתה להסביר לעם ישראל את הצפוי לו. תחילתה בתיאור הטוּב הניתן לעם מאת האל. משם אנו עוברים לתהליך הבלתי נמנע, הַנִּפְתָּח בעם המתבוסס במשמניו, אַחַר חוטא לאלוהיו וסופו, עקב כך, גזירות ושמד. בין היתר צופה משה לעם שיאכל את "תנובת שדי", הכוללת דבש מסלע, חמאת בקר, חלב צאן, כרים ואילים, בני בשן ועתודים, וזה רק הדבש והחלב (ובעצם גם הבשר), יש גם שמן ויין (דם-ענב) והסוף ידוע לכל דיאטן מתחיל – "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ".

באופן כללי שמן נחשב לדבר מקדם. שמן בגלגלי המהפכה היה מאז ומעולם גורם מזרז. אך מדע האנטומיה והקרדיולוגיה גילו לנו ששמן יכול גם לסתום עורקים, לעכב ואף להרוס. במובן הזה השמנת היתר של ישורון בקינת משה לעתיד העם, היא כנראה העדות הכתובה הראשונה למודעות ל"שומן טראנס".

ההשמנה הכפולה בציוצי לא נועדה רק לתאר את מספר המנדטים הגדול שקיבל מר נתניהו, ראש ממשלת ישראל המתמיד ביותר שידעה ארצנו, אלא ובעיקר לנסות ולתאר את נסיבות היווצרותם של מרבצי מנדטים שכאלה באמתחתו, פעם בפעם.

חנוך דאום פרסם פוסט שזכה לשיתופים רבים בדבר חבר "שמאלני מתוק מהברנז'ה", שאין בקרב חבריו הממשיים והווירטואליים ולו אחד שהצביע לנתניהו. גם רותם שטרקמן פרסם כתבה המנתחת את תוצאות הבחירות כתוצאות של שבטים שונים בערים שונות, בשכונות שונות, באמונות שונות ובעיקר (או גם בעיקר) במעמדות סוציו-אקונומיים שונים. אך מבט מעמיק יותר בפילוח לפי קלפיות ושכונות מאפשר הנחה אחרת.

לו בחנו את ההצבעה ה"פנים גושית", אם בכלל ניתן לדבר עדיין בגוש ימין וגוש שמאל. לו ניתחנו את המצביעים לשס, יהדות התורה וישראל ביתנו למול מצביעי הליכוד בשכונות השונות, יכולנו לראות שבשכונות העניות ביותר במדינה (מעבר לאלו שבהן גרים ערבים, בדואים ודרוזים) הליכוד אולי ניצח, אבל המפלגות המכונות "קטנות" כמעט שוות בגודלן אליו. למשל ברוב שכונות אשדוד, הליכוד אמנם "מנצח" עם כ-43 מנדטים אך ישראל ביתנו מקבלת כ-24 מנדטים – הרבה יותר מסך המנדטים שקיבלה ומספיק כדי להביא את ליברמן לדרוש רוטציה מנתניהו, בניהול עניני אשדוד לכל הפחות. כך ניתן לראות גם בבת-ים. בשכונות דרום תל-אביב הקואליציה המסתמנת ללא ספק נשלטת על ידי 44 מנדטים של הליכוד, אך אין קואליציה בלי 30 המנדטים של שס שבחרו מצביעי שכונות אלו.

אז למה בפועל ה"ניצחון" בבחירות לא נחלק שווה בשווה בין נתניהו, ליברמן ודרעי. ובכן, תתפלאו לשמוע, בערים הגדולות ובשכונות מבוססות ביותר ישנו רוב גדול של מצביעי ליכוד. כן כן, אחינו, בני המעמד הבינוני-גבוה, תאומינו לנשק ולמשק הם, ברובם הגדול, לא פחות ממצביעי ליכוד. לא "השקופים", אליהם פנה דרעי, הצביעו לנתניהו, אלא שכנינו לקובית ה"אופן-ספייס" ולבית הדירות שנבנה במיוחד למידותינו בשיטת הבנייה הרוויה. הם משלנו. הם פשוט לא הצביעו ליאיר לפיד ולא ליצחק הרצוג.

אני יודע, זה ממש הולם ברקוֹת. למה למישהו שיש לו מספיק כסף ואינו מדוכא, מושפל, מודר ומנוצל להצביע לנתניהו ולליכוד? האמת שזה לא ממש צריך להפתיע. בין אם זה בשל התבגרות בבית שהעריץ (ולא בלי צדק) את בגין. בין אם זה בשל תחושת אי-הביטחון בעצם החיים בארץ והפחד מהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. פחד שגם מי שיש לו כסף לכרטיס טיסה מכאן יכול לחוש, אם יש לו חינוך פטריוטי לאומי ארוך שנים. בכל זאת, המחנה הלאומי צריך להצדיק את שמו. רוב מצביעי נתניהו לא עשו זאת כי הם עניים – כמו שנוח לרבים כל כך לחשוב ולהגיד – להפך, הם עשו זאת כי הם לא רוצים להפוך לעניים, למודרים, למנוצלים, לחלשים. במובנים מסוימים רבים מהם לא רוצים לחזור לשם. למקום בו נאלצו לדור הוריהם.

צר לי לאכזב אך ניתוח תוצאות הבחירות ברמה השכונתית מבהיר כי המשפט המפורסם "הוא דופק אותם והם מצביעים לו" פשוט לא נכון. מי ש"נדפק" באמת מצביע לשס, לישראל-ביתנו, לאגודה וגם ליחד. זו הצבעה שהיא גם לנתניהו, ברוב המקרים, אבל עולם הפוליטיקה גדול ועגול. ראו מה קרה למצביעי אגודה ושס בבחירות 2013. רוב מצביעי הליכוד אינם מוחלשים, אינם מודרים, אינם עניים. כמו רוב מצביעי המחנה הציוני (למעט אותם אחוזים בודדים עשירים כקורח הגרים במספר ישובים קטן) וכמו מצביעי יש עתיד, גם מרביתם של מצביעי הליכוד וגם מצביעי כחלון הם מעמד בינוני גבוה. הם עובדים במקומות מאורגנים, במגזר הציבורי ובעבודות מכניסות. הם גרים בבתים צמודי קרקע, שנתניהו זה עתה סיים להעבירם כביכול לבעלותם, אחרי שנים בהם המנגנון המפאיניקי (לתחושתם) גזל אותם מהם בכך שדרש עליהם תשלום חכירה, כמנהג היהודי הקדום והצודק הקובע כי "הארץ לא תמכר לצמיתות". נתניהו העריך שתחושת הבעלות (הפיקטיבית יש לציין) על בית כנראה תתגבר גם על הערכים היהודיים הנושנים – העריך וצדק.

לכן גם הנוחות הפתלתלה בה גזר הרטוריקן יעקב אחימאיר את הציבור הבוחר לשניים ובמובן מסוים את העם היהודי לשניים – ליהודים ולישראלים, אינה אמיתית. לזכותו יצוין כי הוא מביא חלוקה זו מפיו של נשיאנו לשעבר מר פרס, שגם לו היה נוח לחלק כך את העם. אם ננתח את תוצאות הבחירות השכונתיות נבין שחלק גדול מהרפובליקה היהודית של יעקב אחימאיר, שכחה את "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נ"ח).

יתכן שברמה הפנימית והנפשית מצביעי הליכוד וגוש הימין – המכונים "היהודים" לשיטת אחימאיר – מחוברים לאמרה זו באופן חזק ועמוק יותר. אחרי הכל, הם לא "שכחו מה זה להיות יהודים". אבל בחירתם באדם שקיצץ את ההשקעה הציבורית בחברה ושדאג בעיקר לבעלי הממון – גם אם הממון הוא 10 דירות בפרויקט סביוני אור עקיבא (הון שמצביעי שס, ליברמן ואגודה יכולים רק לחלום עליו) ולא דירת פאר בפרויקט אקירוב – בחירתם בנתניהו מראה שהם שוכחים את קשרי הנימים העמוקים לצדק היהודי של עמוס, ישעיהו וירמיהו, גם אם הם שונים בו בביקור נוסטלגי בבית הכנסת השכונתי.

שלא יובן לא נכון. אין ספק כלל שרובה של הרפובליקה הנגדית – "הישראלית" לשיטת אחימאיר – שכחו מימרות צדק אלו גם הם. מי שכח קודם, אין זה משנה. מה שמשנה הוא שישורון אוכל את משמני הארץ כפי שחזה משה רבנו, ומי שאוכל משמין ומי שמשמין בועט – ואנו מתפלאים שהוא ממשיך להשמין.

גם המתאוננים על "היקף הילודה בקרב מצביעי הליכוד" תוך שהם מסתתרים תחת המינוח "דמוגרפיה" וביניהם פרופ' בכירים רבי פרסומים ואינטרסים לשינוי שיטת הממשל, יכולים להניח את נשקם הטהור. לא מדובר בדמוגרפיה, אלא בסוציולוגיה. במקום בו אנו לא נכונים לשלם כל מחיר על החיים עצמם, הרי שנעדיף את מי ששומר על חיינו במחיר של חיי אחרים.

אין ספק, נתניהו הוכיח באופן שאינו משתמע לשני פנים, שכדי לשמור עלינו ועל החיים עצמם, לשיטתו, הוא בהחלט יודע לפגוע באחרים ולהפקיר את חייהם, יהיו אחרים אלו ערבים, עניים, מסתננים, עובדים זרים, אזרחי ארצות הברית או כל שעיר אחר לעזאזל. אז אין ספק שאם חשים אנו חוסר בטחון וקושי, כל שאנו צריכים או לבחור מישהו שיספק לנו מספיק בטחון ויקל על חיינו, באמצעות יצירת ציבורים החשים יותר חסרי בטחון ויותר קשיים משיש לנו. לצורך כך אין ספק שנתניהו הוא הבחירה הנכונה.

ועוד. בסוציולוגיה שלנו שהתעצבה לה במזרח התיכון, בו כידוע חייבים להיות חזקים, כשהרוב לא נכון ולא מבין כלל שעליו לשלם מחיר במאבק למען חיים מוסריים וצודקים, במדינה יהודית ודמוקרטית, כחזון הציונות, לא יפלא שהנכונים לשלם בחייהם – אז אנשי ההתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים, מצביעי מפא"י ומפ"ם דאז, וכיום אנשי ההתנחלויות מצביעי הבית היהודי והליכוד – הם הגרעין הקשה הקובע את הנרטיב, לפיו ישלשלו השואפים לחיות את פתקיהם לקלפי.

אם אנחנו חושבים שככל שיגבר העוני כן יגברו הקולות לליכוד, אנו לא מבינים את הסוציולוגיה הממשית. ככל שיגבר העוני תפולג ותפולח המפה הפוליטית. הליכוד ירוויח מכך אולי, אך בוחריו ימשיכו להיות הרוב – אנשי המעמד הבינוני-גבוה, המעונינים לחיות טוב בארץ הזו. זו לא בקשה כל כך הזויה, השאלה היחידה היא מי ישלם את המחיר.

זו לא מלחמת מעמדות. זו מלחמת ערכים בתוך אותו המעמד (למרות שיש מי שרוצה להגיד שאשכנזים ומזרחיים לא יהיו לעולם מאותו המעמד). חשוב שנדע – מצביעי שמאל וימין – ונסכים ביננו כי הרצון שנחייה פה טוב ראוי אך לא בכל מחיר. אם אנו רוצים לחיות כאן, המחירים צריכים להיות שלנו! לא של זולתנו. הבחירה בנתניהו היא בחירה שמישהו אחר ישלם את המחיר. זו לא דרכה של הציונות וזו לא דרכה של הלאומיות הישראלית-יהודית, האמורה להתגלם ביצירה הציונית המפוארת והחשובה, מדינת ישראל.