זבת חלב וגז

‏ט' תמוז, תשע"ה – ‏26 יוני, 2015

"מאבק הגז", בניגוד לקלישאות, לא יביא בכנפיו את מדינת הרווחה אם יצלח, ולא יחסלה אם יכשל. זהו מאבק על פריווליגיה. מי שהופך אותו למאבק על אידיאולוגיה, טוען בעצם שאילולא מצאה לנו היוזמה הפרטית מרבץ הגז, לא ניתן היה לקיים כאן מדינת רווחה. 20 מיליארד או 70 מיליארד ₪ שיתווספו לקופת המדינה, לא צריכים להשכיח מאתנו את עשרות המיליארדים שנגבים כל שנה בעודף מאזרחי ישראל ולא מוחזרים להשקעה הציבורית. "נס הגז" לא מבטל את מיליארדי השקלים שמשקיע הציבור בחסכונות שונים, שלו רק היו מושקעים בתשתיות ציבוריות במקום בחברות פרטיות בחו"ל ובארץ, הרחבת ההוצאה הציבורית, צמצום פערים ועוד מיני תופעות של צדק חברתי, היו יכולות להתגשם ולא להישאר כחלום – וכל זה, בלי שמצאו לנו גז מתחת לרגלים. הסכומים שנוכל לשלם בעזרת הגז שנמצא, לא יכסו פרומיל מהמחיר המוטל על כל אחת ואחד מאתנו, הרוצים להקים כאן, בארץ ישראל, מדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית, שתהווה אור לגויים.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא: תורה מנין? - שנאמר "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ"; ארץ ישראל – דכתיב (דברים ח) "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ", וכתיב בתריה "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה" העולם הבא, דכתיב (משלי ו) "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר".

סיפור "המרגלים" שנשלחו לתור את הארץ נלמד כמעט על ידי כל ילד בבית הספר היסודי. תריסר שליחים מתריסר שבטים יוצאים לבדוק את ארץ ישראל, בטרם יחליט העם שהוא עושה אותה לו למכורה.

"וַיַּעֲלוּ, וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ, מִמִּדְבַּר-צִן עַד-רְחֹב, לְבֹא חֲמָת. וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק… וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים… וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל… וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ…" (במדבר י"ג)

המרגלים מתצפתים על ענקים מאיימים בחברון, אך בהמשך מסעם הם מוצאים אשכול ענבים כה גדול עד ששניים מהם נדרשים לסחבו – בלי לדעת שמאות ציירים ידרשו לצייר את הסצנה בעתיד. את האשכול הם מביאים כעדות לבני ישראל על תנובת הארץ הטובה, אך בשל קשיים ברורים את העדות לקיומם של ענקי חברון, הם קצת מתקשים לספק בעין. אי לכך, בוחרים עשרה מתוכם לתאר תיאורי זוועות של כוחם ועוצמתם, המביאים לידי הכרה כי התנובה הטובה של הארץ, נחשקת ככל שתהיה, כנראה שמורה על ידי גורמים שבני ישראל לא יוכלו להם. אכן, שעת מבחן הוא לישראל – והעם, עומד בציפיות, ללא ספק:

"וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב – נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז…" (במדבר י"ד)

או, זה נשמע משלנו. אך התמזל מזלו של עם ישראל (או שמא לא התמזל, זאת נבחן בהמשך), שחונן במנהיגים אשר ניסו וכפי הנראה גם הצליחו לשנות את דעת הציבור מן הקצה אל הקצה.

"וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ – טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה' – וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בה', אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וה' אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם." (שם)

במילותינו, אומרים משה, אהרן, יהושוע וכלב, אל בני ישראל: מדובר בחלקת ארץ טובה וחשובה לנו, התרים במדבר. הגענו אליה מתוקף גורלנו המשותף. אין ספק שנאלץ להלחם בכדי לזכות בה, אך כל בריחה ממאבק חיוני זה, תהיה הפניית עורף לגורלנו ולאמונתנו.

עברו בערך 1295 שנות קיום ריבוני של עם ישראל בארץ ישראל, חסר 47 שנות גלות ראשונה, ולאחריהן שוב כאלפים שנות גלות ושוב תשא העדה קולם בגולה ויבכו, ושוב יקומו לבני ישראל מנהיגים אשר ישכנעו אותם כי אין דרך אחרת לעם ישראל מלבד כינונו הריבוני מחדש בארץ ישראל. מ"שעה ששישה מיליונים תלויים בשׂערה שׂרופה" של ברנר, ועוד לפניו משה הס שכתב ברומי וירושלים ב-1862: "יותר משהגרמנים שונאים את דת ישראל, הריהם שונאים את עם ישראל… לא תיקונים בדת, לא המרת הדת, לא השכלה ואמנציפציה, יועילו לפתוח לרווחה לפני יהודי גרמניה את השער אל חיי החברה." וכמובן תיאודור בנימין זאב הרצל שכתב: " נמצא שמן המדינות האלה יגרשונו ובמדינות אחרות אשר נמלט אליהן ירצחונו. האין הצלה? יש רבותי, יש אחת אשר כבר היתה לפנים…. הענין הישן והפשוט הזה הוא יציאת מצרים."

גם מנהיגים אלו, לא התכחשו לפירוש הנהוג לדברי ר' שמעון בן יוחאי דלעיל, כי "ארץ ישראל נקנית ביסורים". עם זאת, מנהיגי העם החדשים הצניעו במעט את החלק החיובי של "תנובת הארץ". כמעט לא תראו אשכול ענבים עסיסי או הבטחות לחלב ודבש בכתביהם. האם זה בגלל שינויים בהרגלי הצריכה של העם, או בשל שינויים בתנובת הארץ, אין לדעת. אין ספק עם זאת, שמעת חזרת היהודים לארץ ישראל, תנובת הארץ, פרייה ותוצרתה הרקיעו שחקים. יש המכנים זאת "נס כלכלי" ויש המעדיפים, בצדק לטעמי, לנתח את הנס ולמצוא את מקורות נביעתו – מן העושר המשאבי הטמון בארץ, מן העושר הטמון בכושר האנושי שניתן לארץ וגם מן העושר הנשאב ממקורות הנפש, הנכונה לתת מעצמה ומישותה למען קיום יהודי בארץ ישראל. כל אחד יחליט מהם האיזונים בין המרכיבים השונים, אך ברור כי יותר משהיתה הארץ זבת חלב ודבש, ידעו מתיישביה וחלוציה את המאמצים והכושרים הנדרשים מהם, כדי שתהיה לארץ תנובה שכזו.

אלא שבתקופה האחרונה, נדמה כי בעוד העושר הטמון בכושר האנושי פורה עד מאד ומקבל מושגים וביטוים מ"הראש היהודי" של פעם ועד ה"Start-up nation" של היום, העושר הטמון במשאבי הנפש הולך ודל. במילים אחרות התרומה, שלא תסולא בפז וגם לא בכסף, הנובעת מנכונות מקימי הארץ להשקיע את דמם, חלבם, מרצם ולעיתים גם את חייהם ממש, בעבור בנין הארץ והמדינה היהודית, דמוקרטית בארץ ישראל, כבר פחות נחשבת וגרוע מכך, הרבה פחות נוכחת, קיימת.

זהו מצב המעמיד בסכנה גדולה את קיומה של מדינת ישראל בדמותה הנשאפת הנוכחית כמדינה יהודית ודמוקרטית, המקיימת שוויון זכויות לכל. מנהיגי האומה החדשים, שהחליפו את משה, אהרון, כלב, יהושוע, הס, ברנר והרצל, מבינים זאת וודאי. חלקם לפחות. אך נדמה היה עד כה שקצרה ידם מלהושיע, בתחום זה של הכשרת נפש הדור אל פני המערכה, המאבק והקשיים, שצופנת לו חלקת ארץ זו.

אך לקוצר היד המביך הזה, נזדמנה אֲרֻכָּה. מה גדולה היתה אנחת הרווחה של מנהיגינו, כשנגלה לפתע במעמקי הים התיכון, מצבור של 780 מילארד מ"ק של גז טבעי, שתמיד ידענו שיש כאן אבל לא עָלִינוּ עליו. התחבא טוב השובב.

כך שוב, לפתע, למרות הירידה המוסרית, הערכית, והתדרדרות כוח נשיאתו של הציבור את עול החיים בארצנו, באה הארץ, זבת החלב והגז להצילנו. הנה אשכול הענבים המוגזים מחד – בואו ונרשנו כי יכול נוכל לו. אך מאידך, מיד קמו לנו ענקים חדשים (כתלמי ואחימן מחברון דאז): בראשם יצחק תשובה, שהוא כה בראש עד שכמעט שוכחים את תדמור, כהן ורוזנברג מאבנר קידוחים וכמובן את מחזיקי המניות הרבים והעשירים של חברת נובל אנרג'י מארצות הברית, ביניהם הוזכר שמו של חבר יקר בשם ג'ון קרי, שיש לו עוד כמה עיסוקים באזור נידח זה, בו אנו חיים. הוא בינתיים, ככל הנראה, מכר את מניותיו. אולי הוא יודע משהו שאנחנו לא.

הנה נמצא למנהיגי האומה החדשים פתרון – אמנם קשה לחיות כאן, אבל תראו, אפשר להתעשר. רק חבל שכל הכסף ילך למספר קטן של אנשים. ומיד הדיון עובר למימדי וויכוח ענקי בין אלו הרוצים שהמעטים יקבלו הרבה וישלשלו זאת כלפי מטה לציבור לבין אלו הרוצים שכולם יקבלו את חלקם במשאבי הטבע של כולנו (מי זה כולנו, שאלה טובה, תלוי את מי שואלים).

למען הסר ספק, אני בעד הלאמת מאגרי הגז, תמורת סכום ראוי, כמו שאני בעד הלאמת הקרקע ומשאבי טבע נוספים, וכן הלאמת משק החשמל, תשתיות התחבורה. אני בעד סבסוד חקלאות ותעשיה מקומית. אני בעד שירותי חינוך ובריאות בחינם לאזרחי המדינה. אלו בסיסי קיום להם זקוקה אומה, המתיימרת לחיות בשטח קטן, בגיוון דתי ועדתי נרחב, להיות בית לאומי ליהודי העולם ולקיים חברה צודקת ומוסרית, שתהווה אור לגויים. אם אנחנו רוצים את כל זה כמובן, אז לפעמים צריך גם להלאים, לסבסד ולפגוע קצת בשוק החופשי.

אך זו לא תמצית המאבק הקיים לצערי. בעוד האחד קורא לשני גנב ועבד לבעלי ההון והשני קורא לראשון קומוניסט ואנרכיסט, שניהם מבקשים בעצם רק דבר אחד – כסף. כסף קל שניתן לעוור בו את עיני הציבור מראות את המחיר, את הקשיים, את המשימות הגדולות העומדות בפני אזרחי מדינת ישראל, אם אכן רצוננו להקים כאן חברת מופת, מדינה ציונית ועוד ועוד מעלות, הרים וגבעות לטפסן.

הכל דוהרים למימוש חביות הגז המפנקות שנמצאו לנו ולריב ולמדון הנדרשים בחלוקתן. אך מי שיסיט את עיניו מעט שמאלה, אל מדרון הסלעים, יראה אותה בצד הדרך, שְׂרוּעָה לבלי נוּע, מתנת היסורין של ארץ ישראל, אליבא דרבי בן יוחאי.

אתם יודעים מה? גם אם הכסף הוא באמת יעד טוב להאבק עליו. הרי, אנו כבר אחרי שישינסקי. המאבק הניטש כעת אינו על הסכום שינתן לאזרחי ישראל בין אם במחיר שיקבע ל"יחידת אנרגיה" ובין אם בקרן התמלוגים שתאגר במחסני אוצר המדינה. המאבק היום הוא על פרק הזמן שמחיר היחידה יהיה מפוקח. כי, זאת לדעת, ברגע שמישהו אחר יקנה את מאגרי כריש ותנין, תהיה פה תחרות כזו, ששוב לא יהיה צורך לפקח על המחיר וכל אחד יוכל להגיז כפי שידבנו לבו את רכבו, ביתו, מפעלו וחלומותיו כאחד.

שוב, הפתרון הוא תחרות. על ההלאמה, שהזכרתי לעיל, כבר אף אחד לא מצייץ. צועקים שזה משאב טבע שלנו, אבל מזכירים לכל שאנחנו לא ב-1948, עת הלאימה המדינה הלאימה ממשה נובומייסקי את מה שנשאר ממפעלי ים המלח לאחר מלחמת העצמאות, אנחנו קצת יותר קרובים ל-1995 עת נמכרו המפעלים לאייזנברג, ומשם לעופר, והעתיד מי ישורנו.

ברור לכל שחובה להאבק. חיוני שמשאב טבע זה יחולק לציבור בהיקף גדול ככל הניתן. אין ספק שמתווה המשאיר בידינו באמצעות מיסוי ותמלוגים 20 מיליארד שקלים בשנה פחות עדיף מכזה המשאיר בידי הציבור 70 מיליארד שקלים. אך חשוב להבין – הכסף הזה לא יקים כאן מדינת רווחה. הנאבקים על תשלומים ותמלוגים אלו, גם אם יצליחו, לא ישנו את השיטה אלא רק ישמנו אותה. אם לא יחליטו להגדיל את ההוצאה הציבורית, ההכנסה, גם אם תגדל ותתפח רק תסייע לסדר הקיים. וגם אם יחליטו להגדיל את ההוצאה הציבורית, אם לא יעשו זאת על מנת לחזק ולבצר את כח העמידה של הציבור הישראלי – יהודים וערבים, גברים ונשים, בני עדות, שכונות, ערים וישובים שונים ומגוונים – לא יהיה בכך כל מזור לבעית היסוד של קיומנו בארצנו.

מאבק הגז הנוכחי משמש כעת חבל ההצלה למי ממנהיגינו שבוחר להימנע מלגשת, לעסוק ולנבור בשאלת יסוד זו: המחירים אותם הציבור ובראשם מנהיגיו צריכים לשלם, כדי להקים דווקא כאן את החזון עליו חלמו ואותו הגשימו חלוצי ומיסדי הארץ, מכל הלאומים, העדות, השפות והגלויות.

מי שיבחר לגעת בחומר הנפץ האמיתי הזה, ממילא יענה על שאלת הגז, כמו גם על שאלות הפנסיה והדיור. מי שיבין שהשקעה ציבורית גדולה חייבת להעשות כדי להכשיר מחדש את הדור הבונה כיום את ארצנו, להתמודד עם הקשיים הכרוכים במשימות שעל כתפיו, יביא, אולי בהשקעה זו, גם שינוי ציבורי, ערכי ומוסרי, שיתן מענה למוצאי הגז יחד עם משתמשיו. בין אם הוא ילאים, יפקח, יגביל או יתמרץ את הפעולה – אחת היא התוצאה: הציבור יהנה מהגז, מהקרקע ומשאר משאבי הטבע המעניק לנו מטובו, אבל לא ישכח את החומר הקשה, החזק והכואב – החומר ממנו עשויים החלומות, שעליו נבנתה מדינת ישראל.