לאורו נלך

‏ג' חשון, תשע"ז – ‏4 נובמבר, 2016

"וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –
נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,
וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ
אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,
וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,
אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד,
סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,
נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,
אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!"
חיים נחמן ביאליק, אחרי מותי, תרס"ד

העונות מתחלפות מהר במחוזותינו. לא מבחינת מזג האוויר, הוא דווקא הפכפך. לעומתו, אנחנו דילגנו בקלילות מעל משוכת חגי תשרי, תקופת ההתכנסות, האחווה, השיח, הסליחה והמחילה, קיבלנו שוב את תורתנו, ועברנו ללא השתהות לאווירה העגמומית של חודש חשוון. הדיון הציבורי נסוב כעת – כשהוא לא עוסק בתאגידים ובעמונות – על שתי אזכרות. האחת לראש ממשלה ושר בטחון שנרצח והשנייה לשר תיירות שנרצח. שניהם גנרלים לשעבר. שניהם בעלי שמות תנכיים. יש עוד קווי דמיון, מה לעשות, אבל זה מספיק לעניננו.

הדיון הציבורי, כהרגלו, מוצא נושאים מוזרים לסובב עליהם את מילותיו הרבות. הפעם עוסק השיח בתפיסות עולמם של שני הנרצחים. כך למשל עוסקים בשאלת יחסו של יצחק רבין לתהליך השלום. עוסקים בשאלת יחסו של רחבעם זאבי לנשים. עוסקים בשאלת הנצחתו של יצחק רבין בעצרת, שמשום מה מכנים אותה "ממלכתית". עוסקים בשאלת זכרון שמו של רחבעם זאבי לנצח בשער הגיא, הוא "בָּאבּ אֶל וָואד". אני לתומי חשבתי שהסיבה המרכזית שאנו עוסקים בזכרון אנשים אלו באופן יחודי הינה נסיבות מותם, השונות כמובן בתכלית. תמים שכמותי, והרי לפעמים המוות הוא רק תירוץ. תירוץ לדבר על העכשיו, על החיים, ואין בכך כל רע, להיפך. רק שגם את התירוץ צריך מדי פעם להזכיר ולזכור.

למה? כי זה כמו לומר: 'אה, אברהם לינקולן, מה זה משנה איך הוא מת. מה שמשנה זה איך הוא חי'. כשאתה נפטר בגיל 95 בבית חולים מכשל ריאתי, זה אולי (אולי!) נכון. לא כששחקן תיאטרון, שגדל בחווה, שרעה עבדים בשדות הוריו במרילנד, יורה בך, בעת שאתה מכהן כנשיא הרפובליקה המאוחדת, חמישה ימים לאחר כניעת מדינות הדרום במלחמת אזרחים שהתנהלה במדינתך, בתיאטרון פורד בו הוא עצמו משחק ועובד, אליו באתם, אשתך ואתה, לצפות בהצגה. במצב כזה, מאד משנה, לא רק מה עשית בחייך – אפילו אתה אברהם לינקולן – אלא גם ואולי בעיקר כיצד מצא אותך מותך.

שלמה המלך כתב, כך טוענים: "טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב; וְיוֹם הַמָּוֶת, מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז'). פרשני מקרא רבים ניסו להסביר פסוק זה, במאמץ להמנע מהתובנה הפשוטה והמעט מפחידה שיש בטקסט הפשוט כשקוראים בו, שכביכול טוב למות מלחיות. "ר' פנחס אמר: אדם חביב בשמו, ואיני יודע באיזה מהן. בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. נולד אדם, מונין לו למיתה. מת, מונין לו לחיים. נולד אדם, הכל שמחין. מת, הכל בוכין. ואינו כן, אלא נולד אדם, ואין שמחין לו, שאין יודעין באיזה פרק ומעשים יעמוד. אם צדיק ואם רשע, אם טוב ואם רע. ומת, הם צריכין לשמוח שנפטר בשם טוב, ויצא מן העולם בשלום" (ספר מדרש רבה, קב). טוען ר' פנחס כי ביום המוות טוב, או שמא צריך להיות טוב יותר, שמו של האדם מביום הוולדו. כי בלידתו אין יודעים מעשיו ובמותו הללו ידועים. במילים אחרות לא יום המוות טוב הוא, אלא שם האדם צריך להיות טוב במותו.

אם נחזור לאזכרותיהם של שני האישים שכיהנו בהנהגת מדינתנו, הרי שבהחלט רצוי, ביום המוות וביום האזכרה, לעסוק בשאלת שמם הטוב, פחות או יותר. לעסוק במה שאנו יודעים שהם עשו בעת שחיו על פני האדמה. אבל שאלת הנצחתם הספציפית אינה קשורה בזה. במקרה שלהם שאלת ההנצחה היא גם ואולי בעיקר שאלת מותם. אנחנו מנציחים נשיאים וראשי ממשלות שהלכו לעולמם. יש לכך חוק (הנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, התשמ"ו-1986) ואף הוקמה לכך מועצה. בכל זאת, החליט בית המחוקקים לחוקק חוקים ספציפיים למספר אישים. ביניהם אישי ציבור יהודיים שלא כיהנו בתפקיד נשיא או ראש ממשלה, פשוט כי לא היתה בזמנם מדינה. למשל בנימין זאב הרצל או ז'בוטינסקי. את חיים ארלוזורוב, ממנהיגי הישוב העברי ללא ספק, שנרצח על חוף ימה של תל אביב ביוני 1933, לא מנציחים בחוק למשל. לתלונות, פנו למחוקק ותמשיכו לקרוא.

למרות שכבר קמה המדינה, ראשית גאולתנו, חוקקו גם חוקי הנצחה נוספים. חוק דוד בן גוריון וחוק מנחם בגין, למשל, אבל אין חוק יצחק שמיר או לוי אשכול. הם ואחרים נותרו ובאמתחתם רק חוק הנצחת זכרם של נשיאים וראשי ממשלות, לתרופה. לעומת זאת יש חוק יום הזכרון ליצחק רבין (התשנ"ז) וחוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (התשס"ה). אם נתעלם מהפוליטיקה (ואני יודע כמה זה קשה) יתכן שניתן למצוא סיבה לשני החוקים האחרונים. הסיבה תהיה לטעמי נסיבות מותם של שני אישים אלו.

רחבעם זאבי כיהן כשר התיירות בממשלת ישראל עת נרצח בפיגוע טרור בירושלים המזרחית בחדרו בבית המלון על ידי חולית מפגעים פלסטינאים. בראש החוליה עמד בן המוות מג'די רחימה רימאווי ואת הרצח ביצע בן העוולה חמדי קורען בסיוע באסל אל-אסמר. הם ומתכנני הפיגוע מֵרצים וירצו את מאסרי עולמם בכלא הישראלי עד סוף ימיהם, כך תקוותי. מעל חמשת אלפים אזרחים במדינת ישראל נרצחו בפעולות האיבה. רחבעם זאבי הוא השר היחיד בתולדות ממשלת ישראל שנרצח בפיגוע טרור שכזה, אם לא מייחסים לפעולת הרוצח הנתעב יגאל עמיר כותרת כשזו, ואני אציע שלא לעשות זאת.

יצחק רבין נרצח בסיום עצרת שכותרתה "כן לשלום לא לאלימות" על ידי אזרח ישראלי, יהודי, שומר מצוות, עת כיהן כראש ממשלה ושר ביטחון בממשלת ישראל. לעד יימק בכלאו הרוצח, עלוב הנפש, יגאל עמיר, שעל אף שהיה מן המעטים בארץ היודעים (כך אני מעריך) על מה ולמה נערך צום גדליה וסביר שאף צם ביום זה, בחר לעשות כישמעאל בן-נתניהו ולקבוע לנו ל"ט ימים לאחר צום גדליה יום תענית נוסף, יום הרצחו של ראש ממשלתנו, יצחק רבין זכרו לברכה. האם שכח הרוצח את זכר הצום ועילתו או שמא בחר בדעה צלולה, הרוצח עמיר, לעשות כישמעאל לכבות את נר ישראל ולפתוח פנינו לגלות, כמאמר הרמב"ם: "ונכבת גחלת ישראל הנשארה, וסיבב להתם גלותן" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תענייות, ה').

לכן, לא ניתן לראות ואסור לראות ברצח יצחק רבין פיגוע טרור כפשוטו. לכן, סיבת המוות גם היא, ואולי בעיקר היא, נדרשת בהנצחה. חוק יש לבן-גוריון, לבגין, לרבין ולזאבי. זכרון הרצח של גדליה בן-אחיקם לא נקבע בחוק במדינת ישראל. הוא קבוע בדברי הימים. מספר ירמיה, דרך מלכים ועוד. אך בעיקר הוא קבוע במעשה הדורות, לראות בצום זה אחת מארבע תעניות על גלות ישראל.

"צום הרביעי זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר… צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו… צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו… צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים" (מסכת ראש השנה, א', י"ח).

התענית על רצח יצחק רבין אינה בשל פועלו למען השלום או בשל תרומתו האדירה לביצור עוצמתה של מדינת ישראל. התענית נדרשת בשל הרצחו על ידי יהודי, אשר יכל ויכול עדיין במעשהו הנפשע, להוביל את ריבונות ישראל השלישית לאבדנה, "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו".

השיח הציבורי בשאלה, למשל, האם ינאם יו"ר האופוזיציה במליאת הזכרון לרחבעם זאבי הוא לא שיח על הנצחת הרצחו של שר בפיגוע טרור בישראל. הוא שיח על אופן ההנצחה של מורשתו השלילית (ככל הנראה) של גנדי, הכוללת יחס משפיל, מבזה ותוקפני לנשים, כפי שעלה מתחקיר מערכת "עובדה". אבל החוק לא קובע ישיבת מליאה מיוחדת. החוק קובע בעשרות סעיפים, מועצה, יום זכרון, מלגות, תקציב ותמיכות. זה החוק. בין אם ינאם ח"כ הרצוג או יהסה פיו.

אין ספק עם זאת שהרצוג לא יהסה פיו, אלא ינאם בעצרת הזיכרון ליצחק רבין בכיכר, שמארגנת מפלגתו. אך טבעי הוא הדבר. אך גם עצרת זו לא קבועה בחוק כלשהו, למרות כל דברי ההבל שברשתות ובעיתונות לאחרונה. בניגוד לחוק המנציח את רצח זאבי, החוק הקובע יום זכרון לרבין כולל ששה סעיפים קצרים. אל דאגה, השלימו את מספר הסעיפים הנדרש לחוק המכבד את עצמו וחוקקו גם את חוק "מרכז להנצחת זכרו של יצחק רבין". אך גם בארבעים ושנים הסעיפים של חוק זה לא נקבעה מליאת כנסת (בתקנות הכנסת יש מליאה מיוחדת לכל ראש ממשלה ונשיא שנפטר) ובטח שלא עצרת ממלכתית בכיכר שנקראה על שמו של הנרצח.

כל המפנה ליבו ועיניו לספר החוקים; כל המחפש תשובה למימון עצרות מכספי מיסים או מימון המונים; מתעלם משאלה אחת פשוטה: כיצד יבדיל הנער בישראל של שנת התת"ו, בחודש חשוון, במלאת יובל שנים להרצחו של מנהיגה הדגול של מדינתנו הצעירה על ידי מתנקש יהודי בן עמו, בין הרצח הזה למעשה הטרור הנפשע שנעשה בשר התיירות בל' תשרי, רק 11 ימים קודם לכן.

מי שרוצה שההבדל יהיה בשאלת מורשת הטרנספר של גנדי ומורשת השלום של יצחק, סביר שמשאלתו לא תתגשם, ואף טוב שכך. מי שרוצה שההבדל יהיה בשאלת היחס לנשים צודק אולי ביחס למורשת חייו של האלוף לשעבר, אך לא זה ישנה את נתיב הזכרון החמקמק של מי שטרם נולד היום. מי שרוצה שהשיח יתמקד במעשי האישים צריך לזכור שגם ליצחק רבין, על אף שמו הטוב, היה חשבון דולרים ודן אותו המרגלית, והיתה רפורמה בפנסיה, שאת תוצאותיה אנו צוברים היום לתשלום בעת זקנתנו, והתשלום יהיה כבד. אפילו היתה אמירה (שיוחסה לו) בדבר מצב העצמות הנדרש אצל פלסטינאים מסוימים. זה בסדר. גם אחיקם בן-שפן הסופר, היה בן למשפחה מיוחסת, שהיתה מקושרת היטב לעטיני השלטון הבבלי, הוא ובנו, גדליה, שהחרה והחזיק אחריו. בימינו סביר שהיו מפגינים נגדם על יוקר המחייה, פרמידות השליטה והפעלת לוביסטים שהועסקו בעבר במשרד האוצר. אבל זאת לא סיבת זכרון רצח גדליהו וזו לא סיבת צום גדליה.

מי שרוצה שזכר יצחק רבין יהווה תמרור אזהרה ממשי בפני גלות ישראל השלישית, צריכה להעמיד מורשת זכרון, שאינה רק נתלית בחוקים, מרכזים, מועצות ותקנות. מורשת זכרון המדייקת את סיבת התענית לה אנו נדרשים בכל דור ודור, בכל שנה מחדש בי"ב בחשוון. מורשת זאת לא תִקָנה באירוע אחד, אלא בתרבות המעבירה מדור לדור את סכנת גלותנו הצפויה, ממשמשת ובאה, בשל מעשה ידיו של הרוצח הנקלה יגאל עמיר – ששמו יזכר גם כשאיש לא יזכור מי היה חמדי קורען – והחלטתו לפגוע באחד ממבשרי גאולתנו. בשל מעשי משלחיו ומלמדיו כולם.

לו היו רוצחי ארלוזורוב חיים ושמם היה ידוע לציבור ולי במסגרתו, יתכן מאד שגם רצח זה – יום מוות ספציפי, אופן מוות ספציפי זה – היה הופך ליום תענית. יתכן גם שלא, כמובן.

לכן, בבואנו לזכור את יום הרצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין זכרו לברכה, נזכור את הרצח, את נסיבותיו, את מוביליו, את מבצעיו, את אופן המוות, את יום המוות, את נסיבות המוות ואותן ננציח על לוח לבבנו למען הדורות הבאים.

יצחק רבין לא היה קדוש. יתכן מאד שהיה קדוש יותר מרחבעם זאבי. אפילו אין ספק. וכן, יצחק רבין לחם ואף פיקד על החטיבה שניסתה לפרוץ את הדרך מבאב אל-וואד לירושלים. אבל זכרון הירצחו אינו רק בבואה של מעשיו אלא ובעיקר של הדרך בה "מצא אותו מותו".

כי הזכרון, כמו שאנו נוהגים לצטט הוא הנשק היהודי העתיק, אך גרועה ממנו קללת השכחה, אותה מורה לנו אלתרמן בשירו "נופלת העיר" בקובץ "שמחת עניים":

"תעלה רננה, הוי כי ליל פנה,
ולגילת אבדון עלה שחר.
הוי כי ליל פנה, הוי גילה נושנה,
האחים! אולי פעם לאלף שנה
יש למותנו שחר!
האחים! זה הפעם אולי לא בכדי!
ואמן עונים אַחַיִךְ.
ארץ, ארץ, עֲבִי מַחְשַׁכַּי וּבִגְדִי,
אם גם זאת תשכחי, אם בזאת תבגדי,
את הצחוק אל ידעו חַיַּיִךְ!
אם את זאת תשכחי, תִּשְׁכָּחֵךְ הַשִּׂמְחָה,
וּכְלִמָּה כמו שמש תַּעַל,
ויצא החורש לשדה הַבּוֹכָה,
ושאל לו רעו: מה תַּחְרֹשׁ בהמתך?
וענה: את אדמת הַמַּעַל."

ואנו?
לא נשכח ולא נסלח. על הרצח, על הרוצח, ועל הנרצח. לא נסתפק בעצרות, בשירים, בתמונות מחייו, אלא במאבק עיקש על הזכרון עד שיחתם יום הרצח הזה, של יצחק רבין ז"ל – רצח אחד ויחיד בתולדות מדינת ישראל, שאין ואסור שיהיה שני לו – יחתם כיום תענית וזכרון, לדורי דורות ולעולמי עד.

למרות ועל אף הכל ובשל העובדה המצערת כי אשתו של רחבעם זאבי, יעל זאבי, נפטרה אתמול, אבקש סליחה ממשפחת זאבי ,על הדברים ועל זמנם שלא באמת ניתן לבחרם.